מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות ילדות – שרה ראובן

הסבתא שרה, אורלי ואמא של אורלי
סבתא שרה ונכדתה אורלי במפגש
בדרכי לבית הספר הייתי עוצרת לשמוע את שירת התפילה של הפיוט "אדון עולם"

שמי שרה ראובן, נולדתי בשנת 1956 בבית החולים קפלן שברחובות. להוריי זקאי וברטה מוקמל שניהם ילידי עירק שעלו לישראל בשנת 1954 .כשנולדתי הוריי גרו באשקלון, בתקופה בה נולדתי עדיין לא היה קיים בית חולים באשקלון.

הוריי דיברו ביניהם בשפה העיראקית, ואיתנו הילדים הם דיברו בעברית. אימי ואבי דאגו תמיד שיהיה לי ולאחיי טוב ונעים.
אימי ברטה הייתה בשלנית מצויינת, מאכליה היו מפורסמים בטעם המיוחד שלהם. היא הייתה טבחית במסעדות. וגם המבשלת באירועים משפחתיים מיוחדים כמו: ברית, בר מצווה וחתונות, בעלי השמחה היו מזמינים  מאימי את התבשילים לאירוע..

הבית בו גדלתי בשנות ילדותי, היה צריף. בצריף היה צפוף מאוד, הצטופפנו חמש נפשות בחדר קטן, ובצריף הסמוך אלינו התגוררו סבי וסבתי. בתוך הבית לא היו שירותים, הם היו מחוץ לבית , גם לא חשמל ומים סדירים. אבי היה הולך למקום מרוחק  עם דליים כדי להביא מים. ומשם הוא היה נושא את הדליים הכבדים והמלאים מים לצריף, כשגדלנו מעט היינו מתלווים אליו ועוזרים לו.

כשגרנו בצריף לא היה לנו מקרר, חפרנו בור באדמה ושם היינו שומרים את האוכל. לאחר תקופה הוקם בית-חרושת לקרח. למעברה היה מגיע עגלון עם סוס ועגלה, הוא היה מצלצל בפעמון וכך ידענו שהקרח הגיע, כל השכנים היו מתאספים סביב עגלת הקרח ומבקשים לקנות. המוכר היה מחלק את בלוק הקרח לפי בקשת הקונים.סחבנו את הקרח הכבד והקפוא הבייתה ,  היינו עוטפים את הקרח במגבות כדי שהקרח לא יפשיר וגם כדי שהידיים שלנו לא יקפאו בדרך.

אני גם זוכרת את פנקס התלושים שממשלת ישראל חילקה לכל משפחה בהתאם למספר הנפשות במשפחה, רק באמצעותם יכולנו לקנות מעט מצרכים בסיסיים במכולת. התקופה הזאת כונתה בשם "תקופת הצנע".

מאוחר יותר עברנו מהצריף, עברנו לשכונת עתיקות ג  בבנין של שלוש קומות. אבל גם בבית הזה לא היה לנו עדיין מקרר ולא כירה עם גז .המשכנו לקנות קרח מהעגלון. עגלון נוסף היה מגיע לשכונה כדי למכור לנו נפט. השתמשנו בנפט לפתיליה שבה בישלנו את התבשילים ולעששית שנתנה לנו מעט אור בבית. חלב, סודה וגלידות לא קנינו במכולת, אלא בעוד עגלה וסוס  שהיו מגיעים ומציעים את מרכולתם.
כשהייתי בגיל שבע בנו ליד ביתנו בנינים חדשים.הבטיחו לנו שאנחנו נעבור לגור שם.אני זוכרת כילדה, כמה חיכיתי לרגע הזה. אבל בדיוק אז הגיע גל גדול של עולים מגרוזיה לישראל. את הדירות החדשות קיבלו העולים שהגיעו. ו..החלום שלנו נגוז.
חיבבתי מאוד את שנות ילדותי,חוותי בהם אושר ושמחה עם הרבה פעילויות וחוויות. כמובן שהיו הרבה קשיים אך ראיתי רק את הטוב שבהם.
אני זוכרת,עד היום ומתוך געגועים לתקופת הילדות, מנהגים שונים שנהגו אצלנו, כיצד אנחנו הילדים היינו הולכים בצהרים ביום של ערב  יום הכיפורים לבית הכנסת, שם אספו כל ילדי השכונה והיו עורכים לנו כפרות.  ובהושענא רבה את המנהג שנהגה סבתי ז"ל. ביום זה היא הייתה הולכת לבית הכנסת ולוקחת אותי יחד איתה, היינו מגיעות ומקשיבות לשיעורי התורה,ובסיום הלימוד סבתי הייתה מחלקת תקרובת של מיני מתיקה, עוגות ופירות וכל הנשים היו מברכות את הברכות המתאימות  ולפי סדר דיני קדימה. סבתי הקפידה לחלק כיבוד לכל סוגי הברכות, ברכת מזונות, פרי הגפן, פרי העץ, פרי האדמה ושהכל נהיה בדברו.
לסבתא שלי היו הרבה מאכלים מיוחדים,  היו לה גם כמה סוגים של ממולאים וקובות- כדורי סולת ממולאים בבשר טחון-המאכלים שלה היו טעימים במיוחד.
למדתי בבית ספר "בן-צבי" באשקלון. לאחר מכן הקימו את בית הספר "מצדה". ונבחרו מספר תלמידים שעברו ללמוד בביה"ס זה, אני הייתי אחת מהם.

חוויה נוספת שאני זוכרת, שבכל בוקר בדרכי לבית הספר הייתי עוצרת ליד בית ספר דתי אחד שהיה בדרך, והייתי נעמדת לשמוע את שירת התפילה של הפיוט "אדון עולם".כמובן,שלכן אחרתי לבית הספר ונענשת. העונש היה לקחת מריצה ולאסוף את הזבל מחצר בית הספר.אבל זה לא הפריע לי ולא היה אכפת לי, כי אהבתי והשתוקקתי לשמוע את תפילת אדון עולם.

משהו מעניין נוסף שאני זוכרת,הוא שדודי עבד בפרדס היו לו עגלה וחמור, בחופשות הקיץ  הוא היה לוקח אותי, את אחיי ואת בני הדודים שלי לפרדס, כדי לצבוע את הגזעים בסיד. היינו מלכלכים את עצמנו וצובעים אחד את השני. לאחר שסיימנו דודי היה ממלא בריכה של מים, קפצנו למים השתכשכנו במים ויצאנו כמובן נקיים מצבע..

התחתנתי עם בעלי יוסף ב 16.1.79. ברבנות בתל אביב. לחתונה הגיעו הרבה אורחים. הכנו הרבה אוכל לאירוע. אולם,כאשר אני ובעלי לעתיד נכנסנו לאולם, הופתענו לגלות כי השולחן היה ריק מאוכל,על השולחן  נשארו רק עוגה וחלה אחת. האורחים  שלנו סיימו במהירות  לאכול את כל האוכל הטעים שהיה… למזלנו,הצלם צילם את השולחנות לפני שהגיעו האורחים, רק כך ידענו שהיה הרבה אוכל בחתונה. המתנות שקיבלנו היו: מפות יפות וסדינים והרבה חבילות של כוסות קפה ומעט כסף.

לאחר נישואיי עבדתי בבית חולים ברזילי במחלקה הסטרילית.
זמן-מה לאחר החתונה נולדה ביתי הבכורה בלהה. אחריה נולדו מרים וקרן. עזבתי את העבודה והתחלתי לטפל בילדים באופן פרטי.
כשבלהה התחתנה הם עברו לגור בבית אל. וכנולדה אורלי, נכדתי החמודה, הייתי נוסעת אליהם הרבה. הקשר שלי עם אורלי הוא קשר הדוק. כשאורלי ידעה כבר לדבר, היינו מפטפטות שעות בטלפון. אורלי גדלה ב"ה, וכשהיא  הייתה בגיל שלוש וחצי מרים, ביתי התחתנה  ולאחריה גם קרן התחתנה.הקשר המיוחד שלי עם אורלי המקסימה נמשך, ואני שמחה שהיום היא מתעדת את הסיפור שלי.
ב"ה כל ילדיי נשואים ואני רווה מהם הרבה נחת.
תשע"ו

 

מילון

מעברה
היה ישוב זמני במדינת ישראל בשנות החמישים. המעברות הוקמו לרוב בשולי ישובים ותיקים או בישובים ערביים נטושים.

תקרובת
כיבוד, כל המאכלים והמשקאת אשר מוגשים לאורחים.

ציטוטים

”ב"ה כל ילדי נשואים ואני רווה מהם ומנכדי הרבה נחת. “

הקשר הרב דורי