מאגר סיפורי מורשת

שמי איתי ואני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר "אלון יזרעאל" שבעיר עפולה. ברצוני לשתף אתכם בסיפור חייה של סבתי היקרה חנה. קוראים לסבתא שלי חנה, על שם הסבתא שלה. להורים של סבתא שלי קראו: מרים ויוסף ולאחות קראו בתיה.

סבתא שלי נולדה ברומניה בעיר בקאו, קהילת יהודי בקאו הייתה לאחת הגדולות ברומניה. בשיאה, בתקופה של בין שתי מלחמות העולם היו בעיר מעל 20 בתי כנסת. כיום ישנם שני בתי כנסת פעילים והקהילה מונה כמה עשרות יהודים. על פי תקנון הקהילה היהודית בבקאו, שאומץ בשנת 1935, משימת הקהילה הייתה להקים, לתחזק או לסבסד, לפקח על שירותי הדת, התרבות, הסוציאליות והלוויות ביישוב. ראשיתו של ארגון יהודי בקהילה אינם ידועים בדיוק. ברור ממסמכי הקרן שמאז 1848 היו ליהודים בבקאו קהילה משלהם ב-1865 שמה של הקהילה מופיע במסמך רכישת מכירה שהונפק על ידי בית המשפט המחוזי בבקאו. ב־25 בינואר 1932, הקהילה היהודית בבקאו מוכרת על ידי משרד הדתות כישות ציבורית. הקהילה הייתה קשורה גם לשכונות: גשר הברזל, מחסום מרגינני, קלוגרה, וג'ראיישטי. לחברי הקהילה הייתה הזכות להשתמש במוסדות רווחה דתיים, תרבותיים וחברתיים, להשתתף בניהול הקהילה, על פי החוק, לבחור ולהיבחר להנהגת הקהילה, וכחובות, הם היו צריכים לכבד את חוק, לשלם את התרומה הישירה, להשתתף באסיפות הכלליות של הקהילה. הקהילה הובלה ומנוהלת על ידי ועדה שנבחרה למשך 4 שנים, שאורגנה במחלקות: מנהלית, דתית, בית ספר, תרבותית, חברתית וכלכלית, תרומה וסטטיסטיקה והלוויה.  הקהילה הייתה כפופה לאיחוד הקהילות היהודיות של הממלכה הישנה, ​​אז לאיגוד האיגודים הקהילתיים היהודיים של ממלכת רומניה. כיום הקהילה מונה מספר עשרות של יהודים. מושב הקהילה נמצא ברחוב Erou Costel Marius Hasan 2. בעיר שני בתי כנסת: בית הכנסת הגדול של בקאו (ידוע גם בשם בית הכנסת סוחרי הדגן). מאז 1955 הוא אינו פעיל, פתוח לביקורים ונמצא ברשימת המבנים בעלי ערך תרבותי של ממשלת רומניה, ובית הכנסת רבי אברהם רוזן המשמש את הקהילה. כמו כן קיימים כיום שני בתי קברות, ישן שהיה בשימוש עד מלחמת העולם הראשונה וחדש, שנפתח ב-1916 ומשמש את הקהילה היהודית גם כיום. (ויקיפדיה)

בבקאו, סבתא גרה בבית עם שלושה חדרים, מטבח בו בשלו ומקלחת. להורי סבתי הייתה מכולת וזה היה מקור פרנסתם העיקרי, ואת כול המצרכים שהיו צריכים לקחו מהמכולת שלהם. בסביבה שסבתא שלי גרה, האנטישמיות הייתה ניכרת, בשכונה בה התגוררו לא הייתה אוכלוסייה יהודית, ולכן היה קושי להראות בציבור כיהודי, ובטח לחיות חיים עם מנטליות יהודית ולקיים מצוות ומנהגים. סבתא שלי והחברות שלה היו משחקות קלאס, חבל ותופסת והן היו הולכות לסרט יחד. שם בית הספר בה למדה, היה "רמת ישי". סבתא שלי למדה הנהלת חשבונות, והיו לה יחסים טובים עם המורות. בבית הספר לא היתה תלבושת אחידה, ובקושי היו טיולים. סבתא שלי אהבה את מקצוע המתמטיקה, והאוכל האהוב על סבתא שלי הוא הדגים והמרק שעועית שהיא מכינה. בילדותה לא היו ממתקים בשפע, אבל היו חטיפים כמו: במבה ביסלי ועוד.

גלגולו של חפץ

סבתא בחרה בתמונה שנעשתה מחוטים, פה בארץ בשנת 1960. אמא של סבתא שלי העניקה לה את החפץ כמזכרת, לתמונה יש מסגרת מיוחדת. לחפץ יש משמעות עבורי, כי זה חפץ שעבר מדור לדור, מאמא של סבתא שלי. מזכרת מרגשת עבור משפחתי ועבורי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר אלון יזרעאל בעפולה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה תמר נעה הראל.