מאגר סיפורי מורשת

סבי היה ברקה, ממנו השם "בוריס". נולדתי בבלארוס, בכפר גורבל.

בהתחלה בבית הראשון שלנו היה חדר אחד, אחר כך, קנינו בית עם 6 חדרים, חדר אחד מהששה היה החדר עבודה של אבי שהיה נגר. היינו מבשלים בתנור שבו היינו שורפים פחם. היינו מגיעים למקום שכל הכפר מגיעים להתקלח, וזה היה ליד הנחל. היינו מכבסים בלי סבון, שמים בחביות את הפחם במקום הסבון ולוקחים לנחל לשטוף את הכביסה. לא היינו משחקים, לא היה זמן לשחק.

 

גרנו בכפר שבו היו שני רחובות, הרחוב הראשון היה את הרחוב היהודי, והשני היה את הרחוב הרוסי. אני גרתי ברחוב היהודי. לא היה ים באזור, היה נחל ברזנה.היה בית כנסת. אך לא הייתי הולך לשם, הייתי קטן מדי. הוריי היו הולכים לבית הכנסת. להוריי קראו יוסף ומריה. היה לי אח אחד, מישה, מיכאל. הייתה לי אחות, שורה, ריטה ומירה.

 

אבי היה נגר ואמי הייתה בעלת הבית. אבי, היה איש טוב. אמי הייתה עקשנית. אמי הייתה נמוכת קומה שיערה היה בצבע שחור, עיניה היו בצבע בז'. אבי היה גבוה, רזה, עיניו בז', היה לו שפם. הוריי היו לבושים בבגדים שאימי תפרה. אי אפשר היה לקנות, וגם לא היה כסף לקנות בגדים. אחיי לא שרדו, חוץ מאחותי שורה.

 

היינו אוכלים תפוחי אדמה עם חלב, בימי שישי היינו אוכלים דג מבושל. גרנו בשכונה יהודית ושם היה מועדון ליהודים, בית כנסת. היינו קונים במקום שהיה שם מצרכים, בגדים, נעליים וכו'..היינו קונים מצרכי אוכל, דג, לחם, מלח..הייתה לנו פרה שממנה לקחנו חלב ומהחלב היינו גם מכינים שמנת.

 

היו לי חברים אך כבר שכחתי הרבה, אני זוכר רק אחד בשם סהיידק ולדמיר, היה גר ברוסיה, ברסטוב-נדונו. שיחקנו בילדות במחבואים. בשעות הפנאי הייתי קורא ספרים, הלכתי להאכיל את הפרות..לא היו שמות לבתי הספר, היה בית ספר לארבע שנים ללמוד יידיש, אחר כך הלכו כולם ביחד ללמוד. למדנן מתימטיקה, פיזיקה, כימיה, בלארוסית, רוסית וגרמנית, נגרות. בבית ספר לא היה חדר אוכל. המורים היו בסדר.. אני די התחברתי למורה לפיזיקה ולמורה לבלארוסית. אצלנו לא היו עונשים, לא היה למי לתת עונש.

 

מנהל הבית ספר היה דורוסביץ' אדם ירקלבליץ', הוא אהב את כל התלמידים והתלמידים אהבו אותו. הוא גם  היה קורא לנו 'הילדים שלי'. הוא היה אומר "אין תלמידים רעים, יש מורים לא מוצלחים". המנהל היה גם מנהל חוג שבו היינו שרים ורוקדים, והיינו נוסעים לכפר שסמוך והופענו שם. לא הייתה תלבושת אחידה וכולם היו הולכים במה שהיו רוצים.

 

מבית הספר לא היו טיולים שנתיים, וגם לא הייתי מטייל בכלל. לא היו מסיבות.. לא היה איך לחגוג. היה מורה שאני זוכר טוב, הוא היה מורה לרוסית בשם ישראל סמולרביץ'. היה מורה לפיזיקה שנורא אהבתי בשם פרטקין.

 

לא חגגתי בר מצווה, זה היה אסור, למרות שהיה בית כנסת. המאכל הכי אהוב שהיה עליי היה תפוח אדמה, ולא היו ממתקים. היה רק ממתק אחד, שהיה הכי זול, בצורת כריות ובפנים ריבה וזה היה הממתק הכי אהוב עליי והכי טעים שהיה. הייתי בחוג פיזיקה, וחוץ מזה היו גם חוגי ריקוד, שירה..אני זוכר שפעם אחת נסעתי לעיר (כי הייתי גר בכפר) ובאותו הזמן התחילה המלחמה, זה היה יום בלתי נשכח. 

 

אז, הייתה מוזיקת דונאייפסקי, המשורר האהוב עליי. הריקודים אז היו וולס, קרקייק, פולקה…הייתה מוזיקה מקובלת עם כלי נשיפה, הריקודים הפופולריים היו וולס, פולקה וקרקייק. לגבי בידור.. לא היה עוד כלום לגבי בידור, רק בשנות ה- 40 התחילו לשים שירים ברדיו. אמצעי תקשורות היו רק טלפונים עם חוטים. היה לכפר שלם רק טלפון אחד כזה בעירייה. בזמני הפנוי לא היה זמן לבידור. רק היינו הולכים לעבוד בחווה..הייתי מנגן במנדלינה ולא הייתי אוהב לרקוד ולא הייתי הולך לחוגי ריקוד.

 

פעם, בני זוג היו נפגשים והכירו יותר ויותר עם הפגישות.הקשרים בין ההורים לילדים היה טובים, הילדים היו ממושמעים והתנהגו יפה.הקשרים שנוצרו בין גברים לנשים היו חברותיים וטובים, לא היו קללות ולא קשרים רעים.היו מחזרים אז, שהיו נותנים זרי פרחים, מזמינים לקולנוע, לסרט והיו מזמינים לרקוד  בחוץ.קשרי אינטימיות היו מותרים רק אחרי החתונה, היה אפשר לנשק ביד או בלחי.אופי היחסים בין הורים לילדים מהצד של סבא שלי בבית לא היה זמן לפתחה וקירבה, היה הרבה עבודה והיה מאוד קשה.

 

הילדים לקחו דוגמא מההורים שיש רק לעבוד ולעזור, אין על מה לדבר או לספר ולבקש מההורים אז אין ממש מה היה אפשר או אסור לספר להורים. ההורים היו יודעים הכל על הילדים והיו איתם תמיד כך שאין להם מה להתערב בחייהם. כל המשפחה הייתה ביחד כשהיה צריך לעבוד לדוגמא, לשפץ את הבית, להאכיל את הפרות ואת החיות, לסדר את הפחם לארובה.

 

סבי וסבתי הגיעו לקבוצה שנפגשה כל יום והדליקו מוזיקה וסבי הגיע לחבר שלו וסבתי לחברה שלה וכך הם הכירו, כך שזה חצי שידוך…נולדו 3 ילדים, שני בנים ובת. נכדים- שלוש בנות, שלוש בנים.7 נינים.

 

בשנת 1990 עלינו לישראל, ועלינו כי אנחנו יהודים. הגענו לישראל בעזרת מטוס, הגענו ישר לנהריה, לטרומפלדור. למדנו את השפה בעזרת כך שהלכנו לאולפן, שם כולם התאספו ולמדו והיה שם מקום לכולם גם לצעירים וגם למבוגרים. בשנה הראשונה שהגענו היה ממש קשה כעולים חדשים כי לא ידענו את השפה והיה קשה ללמוד אותה.

 

יהדות בלארוס: "יהדות בלארוס היא קהילה יהודית במזרח אירופה, המונה 25,000 איש. כקהילה עצמאית היא קיימת מאז 1991, אולם ראשיתה של הקהילה במאה ה-12, ביהודים שהיגרו ממזרח פולין ליישובים הכלולים היום בשטחי מדינת בלארוס". ויקיפדיה

 

תשע"ו