מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זכרונות ילדות מחיפה בשנות ה-50

אני ונכדתי הדר
בצעירותי
מאז ילדותי המוקדמת, שיא החוויה שלי במשך השנים, היה לבוא עם אבי לבית הכנסת.

שמי רחל, נולדתי בשנת 1949 להוריי דוד ומרים ניימן ע"ה בארץ ישראל בעיר חיפה. נקראתי כך על שם סבתי (אמא של אמי) רחל נלקן שנספתה במחנה טרבלינקה עם בעלה, ביתה ועוד קרובים רבים הי"ד.

למדתי עד כיתה ו' בבית ספר מוריה שבחיפה, בכיתות ז', ח' בבית ספר עציון שבחיפה ובתיכון עירוני ו' לבנות. בכל כיתה היו בסביבות ארבעים בנות, פעם זה היה מקובל, כי לא היה מספיק כסף בשביל כמה כיתות. כשהייתי בכיתה ב' לא היו מספיק חדרי-כיתות, לכן חילקו את הכיתה לשתי קבוצות, חלק הגיעו ללמוד ב"משמרת ראשונה" משמונה עד שתיים-עשרה בבוקר ואני למדתי ב"משמרת שניה" משתיים-עשרה עד ארבע בצהריים.

בבית הספר היה "שמש" הוא היה שרת / אב-הבית / איש-התחזוקה של אז ואחד מתפקידיו היה להכריז על תחילת השיעור וסופו. היה לו פעמון מתכת, די כבד עם ידית מעץ, ובכל פעם שהיה צריך לצלצל, הוא הסתובב בכל הבניין, נענע בפעמון וכולם שמחו לשמוע על תחילת ההפסקה. בהפסקה שיחקנו ב"מסמר", חבל, מחבואים, תופסת, ואם היה כדור (לילדים עשירים) שיחקו מחניים.

הייתה לי חברה טובה ששמה לאה והיינו מאוד קשורות אחת לשנייה, ואף זכיתי לעשות לה שידוך. בסביבה שבה גדלתי היו מעט מאוד שומרי תורה ומצוות עד שהיו רק שישה אנשים למניין. אבא שלי התארגן יחד עם חבריו למניין וביחד אספו כסף וקנו כדור. את הכדור "יקר המציאות" נתנו לקבוצת נערים שיוכלו לשחק בו כל ימות החול בתנאי שבשבת יבואו להשלים מניין. הם הגיעו להשלים מניין כל יום שישי בערב ובשבת קודש. כך הוקם בית הכנסת הראשון "ישורון" בבניין בית-ספר מוריה, בו למדתי.

בילדותי, שיחקנו בחורף על האדמה הבוצית את המשחק "מסמר". ציירנו עיגול וחצינו אותו. האביזר היחיד היה מסמר גדול משומש מאתרי בניה באזור. כל משתתף בתורו תקע את המסמר ומאותה נקודה נמתח קו למעגל וזה היה השטח שלו. המטרה הייתה לכבוש כמה שיותר שטח. אם המסמר לא נתקע- הפסדת את תורך.

למי שהיה הרבה כסף (לא לכולם!) קנה גולות ושיחקו איתם על הרצפה או בחצר. שיחקנו בחמש אבנים מהחצר, לא קנויות… אמי ע"ה סיפרה שכשהיא הייתה ילדה הם שייפו קוביות מעצמות של עוף או בקר כדי שיהיו חמש אבנים. שיחקנו ב"דוקים" שהיה משחק יחסית די זול. שיחקנו חבל שגם אותו הבאנו מאתר בניה.

מאז ילדותי המוקדמת, שיא החוויה שלי במשך השנים, היה לבוא עם אבי לבית הכנסת. הוא היה שם לי תה בתוך בקבוק ריק של יין (לא היו בקבוקים אחרים) וכך למדתי להתפלל. בראש השנה וביום הכיפורים היו מגיעים עוד יהודים לבית הכנסת. הנשים לא התמצאו בתפילות ובזכות הבקיאות שלי הראתי להן איפה מתפללים ואמרתי עם כל אחת קטע או שניים, עד שלא הייתי צריכה מחזור לעצמי.

בתור ילדה לבשתי בגדים משומשים שקיבלתי בדרך כלל מקרובים מארצות הברית, יצרנו איתם דוגמאות מקוריות ונעזרנו בתופרת זולה שנתנה לנו כל מיני רעיונות ואת הבגדים שהיו ממש קטנים עלינו העברנו לקרובים ולילדים נצרכים.

תמונה 1

אני ובובתי היחידה

כאשר הוריי התחתנו הם גרו בחדר שהיה בחצר המכבסה ברחוב התבור (מיכאל) עשרים ושלוש, והמקלחת הייתה בקצה האחר של החצר. פעם אמי סיימה להתקלח וירד גשם שוטף… היא חיכתה שאבי יגיע עם מעיל גשם ומגפיים כדי לאפשר לה לחזור הביתה. כמובן שלא היו מכונות כביסה בכלל. כביסה עדינה, כבסו רק בגיגית בידיים, שטפו בידיים ותלו על החבלים בחצר. כביסה לבנה כגון חיתולי בד שמו את הכביסה הלבנה בדוד מיוחד על הפתילייה והיו אנשים שהצליחו לקנות פרימוס שהאש בו הייתה יותר חזקה, אבל היה מאוד מסוכן. אם מישהו נגע לא בכוונה בפרימוס הייתה סכנה מפני שחומר הבעירה דליק מאוד והאש תתלקח שה' ישמור. היו נשים שהרשו לעצמן לקחת בתשלום כובסת ביום הכביסה, זו הייתה תעסוקה ליום שלם.

אבי (דוד ניימן) נולד לפני כמאה שנה בעיר בריסק דליטא, שם היו חיים יהודים מאוד פעילים. בביתו היו זוג פמוטים ולאחר שהוריו קלמן ומינדל נפטרו הוא קיבל את הפמוטים שיש להם פיתוחים יפים. במשך הזמן ציפוי הכסף שעליהן התקלף והורי דאגו שיצפו אותם במתכת עמידה. הפמוטים אצלי בבית ואני מדליקה בהם נרות שבת קודש בכל ערב שבת וחג. הפמוטים יותר מגיל מאה כי אבי זכר אותם מילדותו.

תמונה 2

הפמוטים העתיקים

בדורם של הורי לא כולם זכו לקבל השכלה רחבה או הכשרה מקצועית מפני שעלו ארצה צעירים ולפני שעזבו הייתה גם אנטישמיות שהפריעה ליהודים לנוער יהודי. אבי הועסק למעלה משלושים שנה בתור פקיד בנמל חיפה ואמי הייתה, כמו רוב הנשים אז, עקרת בית. בחלק מהשנים עבדה כמטפלת.

מאז היותי כילדה קטנה הורי עסקו בגמילות חסדים ובתפקידים התנדבותיים לטובת יהודים רבים מאוד מסביבם, לבודדים ובסיוע לארגונים.

תמונה 3

רחוב שדרות הכרמל, חיפה. הרחוב בו נולדתי וגרתי עד גיל 15, לימים נקרא הרחוב, שדרות בן גוריון

בילדותי, בישלה אמי ע"ה על פתיליות שבערו באמצעות נפט – חומר בערה נוזלי זמין וזול יחסית, מכרו אותו במיכל שאיתו היו נוסעים ברחוב ומצלצלים בפעמון למכור נפט לעקרות הבית. בכל פעם היה צריך לסדר את הפתילות וזאת עשה אבי ע"ה. רק כאשר הייתי בערך בגיל בת מצווה, קנינו פעם ראשונה כיריים שפעלו באמצעות גז בישול, ואז סוף סוף לא היה כל כך פיח על הקרקעית של הסירים.

לאפות אפשר היה ב"סיר פלא" שהעמידו גם על הפתילייה ואחר כך על הכיריים )לא היו תנורי אפיה חשמליים). עד גיל עשר, חיממו מים על ידי גזרי עץ, שאספנו בחצר הנגרייה השכנה. אחרי שהיה לנו דלי מלא בחתיכות עץ הכניסו אותן למקום מיוחד והמתינו שהבעירה תחמם את המים בדוד. חמש משפחת חיכו בתור לאותה מקלחת והיו מקרים בהם עד שאמי הגיעה עם הילד או הילדה, המגבת והבגדים, מישהו תפס את המקלחת… המקרר היה ארגז בו אחסנו גושי קרח, שנקנו יום יום, כדי לשמור קצת על טריות המזון.

למרות שהתחנכתי במסגרות ה"ממלכתי דתי", הייתה בי נטייה ברורה כבר מילדות להתחזק בהדרגה לכיוון של אורח חיים חרדי. בתור נערה כבר הייתי חרדית והדבר השפיע גם על אורח חייו של אחי קלמן, שזכה בזמן לימודי התיכון להתקרב לחב"ד על ידי ר' ראובן ורבקה דונין ע"ה, ולאחר כמה שנים להתחתן עם חב"דניקית. ההסבר שלי לנטייתי לאורח חיים חרדי, קשור למסירות הנפש לחינוך יהודי והרבה חסדים שהיו במשפחתי משני הצדדים במשך שנים ארוכות מאוד.

כשהפכתי לבחורה בוגרת הציע מכר משותף את דוד טסלר כחתן בשבילי, וכך זכינו ש"קם שבט בישראל".

החתונה נערכה בשבוע הראשון של החופש, משום שבעלי היה מנהל בית ספר. לקראת החתונה קנינו בד חביב וצנוע ותופרת משכונתנו תפרה לי את שמלת החופה.

לאחר שנולדו לנו ארבעת הילדים הראשונים זכיתי להגיע לכנס נשות חב"ד בשבת נחמו תש"מ, ומאז החלה התקרבותי לחב"ד. מאותה תקופה שהרבי ייחל שיהיה במשפחות "מניין" משל עצמם, נולדו לנו עוד שישה ילדים וזכינו למניין בביתנו. במהלך השנים זכינו לשלוח הרבה מאוד פעמים את כל ילדינו לרבי. אנחנו בעצמנו זכינו להיות אצל הרבי בשנים תש"נ ותשנ"ב, ולקבל מידיו הקדושות דולרים, דמי חנוכה וקונטרס "דרושי חתונה", ואף זכינו ליחידות אורחים. קיבלנו ברכות לבר מצווה, כניסה לבית חדש, צ'ק של מאה דולר להשתתפות בשיפוצים בשנת הבניה וכמה מכתבים ופקסים שכללו הרבה ברכות שהתגשמו במלואן. מאז שנת "הקהל", שלהי תש"ע, אנו זוכים לחוות בקביעות את חודשי "תשרי" ב"בית חיינו – 770".

תמונה 4

אני ובעלי בחתונה של אחד מילדיי

העליה של הוריי לארץ הקודש

אבי היה עולה "חוקי", לעומת אמי שהייתה מעפילה בעליה הלא חוקית בעליל. לו הייתה נתפסת, זה היה פלילי ומסוכן מבחינת הבריטים בארץ, עם מדיניות ה"ספר הלבן". בני משפחת אבי היו מאוד פעילים בתנועת המזרחי בריסק- דליטא. בין השנים 1934-1940 עלו ארצה בהדרגה כמעט כולם. אבי הגיע עם סרטיפיקט – רשיון לבוא "ללמוד" בטכניון בחיפה ועוד הצמידו לו מישהי, שכביכול הייתה אשתו כדי להציל עוד נפש. הם נסעו דרך מוסקבה, משם לטורקיה ומשם לארץ ישראל.

בשנת 1940, התעורר ויכוח קשה לילה לפני שאבי עזב את בריסק-דליטא. אבי ניסה לשכנע את אחיו הבכור לבוא איתו לארץ ישראל והבכור ניסה להניא אותו מלצאת לדרך. אמר שהים מלא מוקשים ועדיף להישאר שם. הם נפרדו בלי ברכת פרידה כי כל אחד האמין שברגע האחרון ישכנע את השני. בבוקר, בתחנת הרכבת, שבוודאי הייתה עמוסה בסוכני חרש, חיכה יצחק לדוד, קרץ לו ו…זהו, ניתק הקשר לעולם. יצחק סיים שנים קודם בוורשא שתי פקולטות: פסיכולוגיה ומשפטים (זה היה נדיר מאוד בתור יהודי), עבד במוסד של יאנוש אך עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, חרשים לא עלינו. הוא הספיק להתחתן שם ועקבותיו נעלמו. כעבור כעשרים וחמש שנה הנצחנו את שמו בבננו הבכור.

אמי היא ניצולת שואה, במובן שניצלה והגיעה לארץ ישראל, בלילה האחרון של פסח בשנת תרצ"ט – 1939, חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, היא הגיעה כ"חלוצה" אחרי תקופת הכשרה בקיבוץ בפולין כשברשותה רק תרמיל גב ושלוש שכבות בגדים, כך התחילה לגמרי לבדה את חייה בארץ. אמי הגיעה באוניית מעפילים מסכנה בשם "אסימי". בהפלגתה האחרונה, אפילו לא העזו להתקרב לנמל. בחיפה זכתה להכיר את אבי דוד ניימן ע"ה שכבר הצטרף למשפחתו בארץ הקודש בשנת 1940-ת"ש.

תמונה 5

הוריי ע"ה אחי קלמן ואני

לקריאת המשך הסיפור המשפחתי:

 

אילן יוחסין:

הזוית האישית

סבתא רחל טסלר: הרעיון לקיים את סידרת המפגשים של הקשר הרב דורי, הוא רעיון חיובי, חינוכי, מרגש ומחזק. כסבתא, שמחתי להגיע לפגוש את נכדתי. התלהבתי מיד כששמעתי על הסדרה, למרות שבתחבורה הציבורית מחיפה לקריית מלאכי וחזרה זה כמעט "טיול שנתי". הקשר עם נכדתי הפך להרבה יותר עוצמתי ומרגש! מצדה היה קשב ועניין בנושא העבר שלי, אבל בהחלט גם העבר של המשפחה. אישית, חיכיתי כבר שנים לרכז, לעבד ולתמלל את המידע שיש בידי על המשפחה, וההזדמנות הזאת הייתה בהחלט בזכותך נכדתי התגשם לי חלום!

הנכדה הדר טסלר: היה לי מאוד כיף אתך בטיול לבית התפוצות, להכיר עבר של הדורות הקודמים, להעריך אותך יותר ויותר ותודה רבה על שהגעת במיוחד בשבילי.

מילון

מנין
קבוצה של לפחות עשרה מתפללים שהם המספר המינימלי המאפשר תפילה בציבור ביהדות.

סרטיפיקט
כינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון.

ציטוטים

”שיפעל הנכון והטוב“

הקשר הרב דורי