מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זכרונות ילדות ונעורים

אברהם ונכדתו לירון
אברהם בילדותו
אברהם שרון מספר על ילדותו ונעוריו בחיפה

קוראים לי אברהם, נולדתי בשנת 1942, בעיר חיפה בישראל וגרתי בשכונה יהודית. היו לי גם שתי אחיות. כיום רק אחותי הקטנה בחיים, היא גרה בחיפה. שמות הוריי: משה וחנה. אבי היה נהג משאית ואמי עקרת בית. בבית שגרנו בו היו שלושה חדרים. הים היה קרוב לבית וגם בית הכנסת היה לא רחוק. בזכות עבודתו כנהג, אבא הצליח להביא פרנסה הביתה והמצב הכלכלי שלנו היה בסדר. בחורף בשבתות אני זוכר שאכלנו חמין מחמם והבנים שיחקו אחר כך כדורגל וכדורסל במגרש שהיה בבית הספר.

כששיחקנו ביחד שיחקנו המון דברים כמו: תופסת, מחבואים, "עמודו", גולות, ועוד. אני יודע שגם היום משחקים את המשחקים האלה. אני שיחקתי עם השכנים והתלמידים את כל המשחקים האלה. למדתי בבית הספר "אחדות" ביסודי, בקריית מוצקין, ובתיכון זה היה בית ספר מקצועי. על חולצות בית הספר תפרו את סמל בית הספר, לא כמו החולצות המוכנות שקונים היום.

בבית הספר למדנו מקצועות רגילים, כמו אלו שלומדים היום: חשבון, שפה, גאוגרפיה, תנ"ך וכו'. הייתה משמעת חזקה בבית הספר ונתנו כבוד למורים. אני גם זוכר את המורים, המורה לספורט ומתמטיקה, לדוגמה. אהבתי אותו כי הוא היה ספורטאי. בבית הספר היה חדר אוכל גדול, אנחנו למדנו על תזונה והיו תורניות בחדר האוכל ומי שלא היה לו מה לאכול בבית הם היו אוכלים בבית הספר. המאכל האהוב היה תירס חם ופלאפל והיו גם ממתקים. מעבר לשעות הלימודים ילדים רבים הלכו לתנועות נוער – הצופים החלוצים או המחנות העולים. אני הייתי בצופים החלוצים.

אברהם בילדותו

תמונה 1
אני והחברים שלי האזנו לשירים עבריים, בעיקר של להקות צבאיות, אבל גם לזמרים כמו: אריק איינשטיין ושמעון ישראלי. השירים שלנו היו על טבע (בדומה לשירי ט"ו בשבט), שירי עלייה לארץ ושירים על הים. היו גם שירים על קום המדינה. בקום המדינה, דרך אגב, הייתי בבית אחר הצהריים והקשבנו לרדיו כי לא היו מכשירים אחרים. כך הודיעו ברדיו על הכרזת המדינה.

הבילויים שלנו היו ללכת להופעות ולהרבה סרטים, כי לא היה משהו אחר ובחיפה היו המון בתי קולנוע, אז זה היה אמצעי הבידור הפופולרי. כמובן גם לצפות במשחקי כדורגל. כשרצינו לתקשר אחד עם השני בדרך כלל היינו הולכים לטלפון הציבורי שהיה בסוף הרחוב, מתקשרים והחברים היו מחכים ליד הטלפון הציבורי הקרוב אליהם ומחכים שהוא יצלצל. אם מי שענה לי לא היה החבר אז ביקשנו שיקראו לו מהרחוב. כדי להתקשר בטלפון היינו צריכים לשים אסימונים בטלפון. בנוסף לבילויים הנ"ל היינו נפגשים גם במפגשים בתנועת הנוער ובימי הולדת בבתים של מי שחגג את יום ההולדת. וגם רקדנו ריקודי עם.

בנעוריי זוגות לא הכירו כמו שמכירים היום – או שהם היו נפגשים במקרה או שחברים היו מכירים ביניהם. אני הכרתי את דבורה (ז"ל) במקרה במקום עבודה. היחסים בין ההורים לילדים היו חופשיים, אבל עם משמעת. יש לי שני ילדים, ענת (אמא של לירון) וליאור, ושישה נכדים, שלושה בנים ושלוש בנות.

הזוית האישית

לירון: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבא שלי, לשמוע איך היו חייו כשהוא היה ילד, נער, בוגר וגם איך היה לגדל ילדים. נהניתי לשמוע את סיפור החיים של סבא שלי. הסיפור היה מעניין, מרתק וגיליתי המון דברים שלא ידעתי שהיו כשסבא שלי היה קטן.

מילון

אסימונים
אסימון הוא אמצעי תשלום שהיה נהוג עבור שימוש בטלפון ציבורי. היו משלשלים את האסימון לחריץ מתאים במכשיר הטלפון כדי לבצע מהמכשיר שיחה.

ציטוטים

”קוראים אברהם שרון, על שם סבא של אבא שלי.“

הקשר הרב דורי