מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של סבתא בקיבוץ אשדות–יעקב שבעמק הירדן. הוריה של סבתא הקימו את קיבוץ אשדות- יעקב הם עזבו  את מולדתם בגלל מלחמת העולם השנייה רב סבתא מגרמניה ורב סבא ממולדובה והגיעו לעמק הירדן החם.

החיים בהתחלה היו קשים בגלל החום, המחסור בגלל החיים ליד הגבול.

לתוך החיים האלה נולדה סבתא שלי. למרות הקושי הקיבוץ התמסר לילדים. שלא יחסר להם דבר. בחינוך , באוכל ובאהבה. הבתים הטובים ביותר נבנו לילדים שם התחילה הלינה המשותפת. וביום שהילד נולד והגיע מבית היולדות הוא הובא לבית הילדים וקיבלו אותו מטפלות והאמא הגיעה רק לשעות ההנקה. ובלילה שמרה עליו שומרת לילה שהיא גם  שמרה על כל יתר הילדים. הלינה המשותפת השאירה על חלק מהילדים זיכרונות קשים ועל חלק דווקא זיכרונות טובים ונחמדים. בארבע אחרי הצהריים היו הולכים לחדרי ההורים ומבלים איתם (מכינים שיעורים, מטיילים, משחקים, ואוכלים ארוחת ערב בחדר אוכל המשותף שנקרא חדר האוכל הגדול) ואז ההורים היו הולכים איתם לבתי הילדים ומשכיבים אותם לישון ונפרדים מהם בנשיקות ולפעמים בבכי. רוב שעות היום היו בלי ההורים ולכן רוב הפעילות עברה לבתי הילדים. מגיל צעיר הילדים לאחר סיום שעות הלימוד בבית הספר היו הולכים לעבוד בשדות הקיבוץ. הם עבדו בגן הירק, בכרם, בבננות, ברפת ובלול שעתיים כל יום. והיו כעזר בעבודה לחברי הקיבוץ. פעילות נוספת הייתה במסגרת התנועה הנוער העובד. היו יוצאים להרבה טיולים עם תרמילים על הגב והולכים ברגל. אשדות הייתה קיבוץ ספר. ידעו הרבה הפגזות מכיוון ירדן הרבה מחבלים ניסו לפרוץ לקיבוץ. וגם הניחו מוקשים בשבילי השדות עברו תקופות מאוד מתוחות בכל הקיבוץ ניבנו מקלטים ותעלות. תקופות ארוכות היו הילדים ישנים באופן קבוע במקלטים. ותמיד אחד ההורים שמר על הילדים כל הלילה.

אחד הדברים היפים שסבתא זוכרת ומספרת הם החגים המשותפים שחגגו. פסח/ליל הסדר של כל הקיבוץ ביחד המקלה הגדולה הופעות הריקודים וקריאת ההגדה שנכתבה מחדש מותאמת לחיים בקיבוץ. ט"ו בשבט כל הקיבוץ יוצא לנטוע עצים. חנוכה כל אנשי הקיבוץ הולכים בשבילי המשק לאור נרות לאסם שבקצהו דולקת חנוכייה גדולה וכולם שרים ביחד את שירי חנוכה. סוכות- ליד חדר האוכל הוקמה סוכה גדולה שיכולה להכיל את רוב חבריי הקיבוץ כולם באו לקשט אותה. ושם חגגו את חג סוכות ואכלו שם במשך השבוע. בפורים עשו תהלוכת תחפושות.

עונות השנה-

הקיץ היה קשה הילדים בבתי הילדים לא היו מאווררים לא היו מזגנים. בשעת מנוחת צהריים בשביל להקל על הילדים מהחום. המטפלות שתפו את הרצפות והנחו סדינים על הרצפה וכך נרדמנו.

בלילה הוציאו את המיטות לחצר התקינו כילות והילדים ישנו בתוכם כל הלילה ונהנו מצינת הלילה. חלק מהילדים פחדו וחלק פשוט נרדמו.

החורף: שבילי הקיבוץ לא היו מסודרים ולכן היינו חייבים לנעול מגפיים גבוהות מגומי. אבל אהבנו לעבור דרך השלוליות. בלילה היו מופיעות גחליליות ואהבנו להיפגש איתם. זכור לי שלולית גדולה ליד בית הילדים שבלילה נהפכה למקום מפגש לצפרדעים וכל הלילה הם היו מקרקרות ולא נותנות לישון. בגלל שהיינו בלי ההורים כל קול שנשמע בלילה היה מפחיד אותנו. יללות תנים, ציפוריי לילה, צפרדעים וכו'….

משחקי ילדות של פעם סבתא מספרת שהיו הרבה משחקים שהילדים היו משחקים בחוץ כי לא היו טלוויזיות בבתים לכן הילדים חיפשו תעסוקה של שעות הפני והיו נפגשים ומשחקים בכל מיני משחקים- בלורות, חמש אבנים, קודקודיה, קפיצה על חבל, מחבואים, ועוד כל מיני משחקים שהתאימו לשהייה בחוץ בצוותא.

הילדים למדו בבית ספר בתוך הקיבוץ בסוף שנות הלימודים כולם התגייסו לצבא וסבתא שלי שירתה בחל השריון שם הכירה את סבא צביקה שגדל בפתח תקווה בסוף השירות הצבאי שלהם עברו לחיות בקיבוץ אשדות ונישאו ושם הקימו משפחה לתפארת

סבתא שלי מספרת לי ולכל הנכדים שלי. הרבה סיפורים מתקופת הילדות. היא מספרת אותם מתוך גאווה אהבה וגעגועים לחיים בקיבוץ.

היא חוזרת ואומרת שזכתה לעבור את תקופת הילדות בקיבוץ שלא תחזור עוד. כי הקיבוץ השתנה בכל צורת החיים. ורוב החוויות שהיא ושאר חבריה לא ישובו עוד.

לכן, למען שלוות נפשה היא מידי פעם נוסעת לאשדות יעקב שבעמק הירדן ליד הסכרים בנהריים. הולכת במדרכות הקיבוץ שרגליה הקטנות היו רצות שם, וחולפת ליד גן הילדים הישן ליד הבית שהיתה בו לינה משותפת. ליד חדר האוכל. והולכת לטיל בשדות ונושמת את האדמה שבנהריים. ששם טיילה עם הגננת בתיה הרטובה בין הכרמים לבננות ולאורך הירמוך. צופה לעבר הסכרים בנהריים ששם טיילה עם הגננת בתיה בין הכלניות והחרציות.

הזוית האישית

החוויה שלי הייתה כיפית ומהנה למדתי מלא מהחיים הפרטיים של סבתא שלי והיה לי מעניין מאוד.