מאגר סיפורי מורשת

שמי מנשה הוד, נולדתי בשנת 1945 בהודו שבדרום אסיה. נולדתי להוריי המקסימים אהרון ושרה ז"ל. אנחנו שבעה אחים במשפחה, אני השלישי מתוכם. אנחנו שתי בנות וחמישה בנים, וכולנו נולדנו בהודו. שם המשפחה שלי הוא אינו מקורי, הוא עוברת כשעליתי לארץ ישראל. השם המקורי היה נגאוקר בטוי.  לשני השמות האלו יש שתי משמעויות שונות לשם משפחתי. מקור השם המשפחה שלי הוא מהודו ומשמעותו – יופי והדר.

בגיל 17 עליתי לבד לארץ ישראל. היו לי הרבה מאוד קשיים כי בכל זאת אני ילד בן 17 שעוזב את ארץ מולדתו, את משפחתו וחבריו, והוא מנסה להתאקלם לבד בלי כסף ובלי אוכל בארץ חדשה. בגיל 18 התגייסתי לצבא הגנה לישראל. שירתי במלחמת ששת הימים.

סיפורה של הצדפה

כאשר שמרנו ליד סיני אני וחבריי לצבא הבחנו בצדפה שבחוף. הצדפה היא אינה צדפה קטנה שרואים בחופי ישראל, גודל הצדפה הוא לפחות שני אגרופים. בצידי הצדפה יש כמו אצבעות קטנות שמחוברות לצדפה. כאשר מניחים את הצדפה ליד האוזן שומעים רעשי ים. מיד התלהבנו אני וחבריי, ושמרנו אותה אצלנו בבסיס. לאחר שיחרורנו מהצבא החלטתי לקחת את הצדפה ולשמור אותה אצלי.

בשנת 1973 הכרתי את רבקה ובשנת 1974 התחתנו. במהלך השנים נולדו לנו שבעה ילדים: שני בנים וחמש בנות. ברוך ה' יש לי נכדים וילדים נשואים.

באותה תקופה גרנו בחצור והחלטנו לעבור לצפת שהיא עד היום ביתי. בספריה בסלון מונחת הצדפה מימי הצבא,  שם היא משתקפת מול הנוף ההררי שיש לנו בצפת. הצדפה הזאת היא לפחות בת 52 שנים. כל פעם שנכדיי באים אלינו, הם ישר רצים לצדפה כל פעם מחדש וכל פעם זה משמח אותי ….

הזוית האישית

סבא מנשה וסבתא רבקה השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי ותועדו על ידי נכדתם, מוריה. התכנית נערכה בבית הספר נתיב מאיר מעלות במעלות תרשיחא, התשע״ט.