מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב-דורי – חנה ורועי רונן

נולדתי בחיפה בשנת 1935 בתקופת המנדט הבריטי, כאחות תאומה לדויד (דודיק). אמי (רבקה רנצר לבית גולדברג) הגיעה לארץ לבדה כשהיא בהריון. אבי (משה רנצר) נשאר בפולין כדי לקבל אשרת כניסה לארץ – סרטיפיקט. הוא הגיע ארצה שנה וחצי לאחר לידתנו. מגג ביתנו ראו את כל מפרץ חיפה ואת האניות שהגיעו לנמל. באחד הימים כשאמי תלתה כביסה היא ראתה אניית נוסעים נכנסת לנמל. היא עזבה את עיסוקה, ירדה לנמל ופגשה את אבי.

את ילדותי העברתי בחיפה. התקופה הייתה סוערת במיוחד: הבריטים שלטו בארץ, באירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה ואני ילדה קטנה, הולכת ככל הילדים לגן ואחר כך לבית הספר.

נכנסתי לגן הילדים בגיל ארבע. חלק מהילדים שהיו איתי בגן המשיך יחד לבית ספר עממי, (היום קוראים לזה בית ספר יסודי), לתיכון, לתנועת הנוער, ואת חלקם אף פגשתי בלשכת הגיוס. עם חלקם שרתתי באותו בסיס צבאי של חיל-האוויר – רמת דוד. עם שתיים מהבנות אני בקשר עד היום – חברות של 75 שנים! 

נוף ילדותי – חיפה 

סיפור ייחודי מהגן: כשהיו יוצאים לטיולים, כל הילדים היו צריכים להביא כריכים עם חביתות. את הכריכים שמו בסל נצרים ובשעת הארוחה כל ילד קיבל כריך- לא בהכרח הכריך אותו הביא מהבית. אני זוכרת, שאחי ואני לא הסכמנו לאכול אף כריך, מלבד הכריך שאמא הכינה לנו. באותה תקופה לא היו חטיפים כמו היום. החטיף המתוק היה פרי.

זיכרון נוסף מהגן הוא מחג השבועות: כל הילדים היו לבושים בבגדים לבנים עם זר על הראש. כולם היו צריכים להביא טנא של פירות וירקות בלבד. כל הגנים הביאו את הטנאים לחצר בית הספר הריאלי בחיפה. למקום הגיעו נציגים מקיבוצים מהסביבה כמו קיבוץ יגור, עין-המפרץ ועוד, והציגו את ביכוריהם: פירות, ירקות טלאים. כל הטנאים והביכורים הוצגו בגאווה בחצר בית הספר שקושט לרגל האירוע וברקע נוגנו שירים לחג השבועות.

האירועים הפרטיים והעולמיים התערבבו בחיי. זכורים לי היטב האזעקות שהדהדו עת תקפו מטוסים איטלקיים את נמל חיפה בו עגנו אניות של הצבא הבריטי. כמובן שלא היה לנו ממ"ד כמו היום, אלא קיר מגן בנוי מבטון שהיה בקומת הקרקע בכניסה לחדר המדרגות. אנחנו גרנו בקומה העליונה וכל פעם שהושמעה אזעקה, נאלצנו לרוץ למטה ולעמוד לצד קיר הבטון.

קצת מהאווירה מבית הספר העממי: בכיתה היו כ – 25 ילדים. המשמעת הייתה קפדנית מאוד. ניתן כבוד רב למורים. בפנייה למורה לא קראנו בשמם, אלא "המורה". כשהמורים נכנסו לכיתה, כל התלמידים עמדו על רגליהם. בשיעורי תנ"ך הבנים היו צריכים לחבוש כיפות. ללא כיסוי ראש לא יכלו להשתתף בשיעור.

בבית הספר העממי הייתה מסעדה בתשלום זעום בו אכלו ילדים בעלי יכולות כלכליות נמוכות שלמדו בבית ספר. חלק מהמנות בושלו ע"י התלמידים במסגרת שיעורי תזונה. הארוחות הוגשו ע"י התלמידים שבישלו את האוכל.

למדנו מקצועות שלא נלמדים היום בבית ספר. בחלק מהשיעורים הייתה הפרדה בין בנים לבנות: בזמן שהבנות למדו שיעור תזונה הבנים עבדו במלאכת נגרות. הבנות גם עסקו במלאכת יד – סריגה ורקמה. הבגדים לטקס הסיום של בית ספר נתפרו ונרקמו על-ידינו: חולצות לבנות וריקמה שנקראו חולצות תימניות וסַָרַפַן כחול כהה. מקצועות נוספים שלא נלמדים היום – שיעור זמרה, מקהלה, שיעורי חקלאות ומלאכה.

במהלך שנת לימודים יצרנו מוצרים שונים במסגרת השיעורים המקצועיים: תוצרי סריגה (מכנסיים לתינוקות, אפודות, כובעים, כפפות ועוד). הבנים הכינו מוצרים שעליהם עבדו בתחום הנגרות (דמויות מעץ שנוסרו במסורית, מסגרות לתמונות וכד'). בסוף כל שנת לימוד נערכה תערוכה של התוצרים שיצרו תלמידי כל בתי הספר בעיר. התערוכה נקראה "שי עמל כפינו" ונערכה בחצר בית הספר הריאלי. הציבור הוזמן וקנה את המוצרים. הכסף שנאסף הועבר ל"קרן הקיימת".

ואם הזכרנו את "הקרן הקיימת", בכל כיתה הייתה "קופסה כחולה": זהו כינוייה של קופסה שסמלה את קק"ל, ואת המאמץ לפיתוח אדמת הארץ, את נטיעת יערות, את הכשרת קרקע לחקלאות ולהתיישבות, את פריצת דרכים והקמת מאגרי מים. בכל שבוע כל התלמידים היו צריכים להביא מטבע – מיל או חצי גרוש, (מטבע כסף שהיה נהוג בארץ בין השנים 1927 – 1952) ואותה שלשלו ל"קופסה הכחולה". בט"ו בשבט מידי שנה יצאנו לנטיעות בעמק יזרעאל.

 "דונם פה ודונם שם", מילים: יהושע פרידמן, לחן: מנשה רבינא

מילות השיר

בתקופת לימודי בבית הספר העממי היו פעילויות שגם הן לא קיימות עוד היום במערכת הלימוד לדוגמה – בי"א באדר, תאריך בו צוין נפילת יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו בתל-חי שבגליל העליון, (העיר קריית שמונה נקראת לזכר שמונת הנופלים בקרב תל-חי.), נוגנו ברדיו שירים נוגים על גבורתם של השמונה. היו שנים בהן נסענו לתל-חי ולמרגלות פסל "הארי השואג" נערך טקס לזכרם.

שלא כמו היום למדו 8 שנים בבית ספר עממי וארבע שנים בתיכון. בתקופה זו מלבד הלימודים כמעט כל ילדי הכיתה היו בתנועת נוער. הכיתה שלי הלכה כולה לתנועת "השומר הצעיר". בבית לא ראו זאת בעין יפה כי אבי היה פעיל במפלגת פועלי חיפה (מפ"ח) שהייתה מזוהה עם מפא"י – מפלגת פועלי ארץ ישראל.

תנועת הנוער הייתה הבית השני שלי ושל חברי. שם התנהלו כל המפגשים החברתיים והפעולות שקשורות לאידיאולוגיה של "השומר הצעיר". הזמן הוקדש לשירים, לריקודים ולאחזקה שוטפת של "הקן" – ניקיון, סיוד. במסגרת התנועה יצאנו בכל קיץ לפעילות התנדבותית בקיבוצים. שם עסקנו בקטיף, בקציר, עבודות בלולים ועוד.

דיירי מִשְנֶה: בתקופת ילדותי ונערותי (טרום המדינה והשנים הראשונות שלה) חלק ניכר מאוכלוסיית הארץ היה בקשיים כלכליים. אחת הדרכים להשלים הכנסה הייתה ע"י השכרת חדרים בדירה. הדיירים שגרו בחדר נקראו "דיירי משנה".

בדירה בה גרה משפחתי היו 3 חדרים: בחדר אחד גר סבי, בחדר נוסף גרנו הורי, אחי ואני וחדר שלישי הושכר לדיירי משנה. באחת השכירויות גרו 3 סטודנטים שלמדו בטכניון שהיה בסמוך לבניין בו גרתי. כולם חלקו את השירותים והמטבח.

נתן אלתרמן כתב שיר שנקרא "צריך לצלצל פעמיים". הלחין אותו משה וילנסקי ושרה שושנה דמארי. מעטים יודעים שהיה נהוג שאם הגיע מבקר לדייר המשנה הוא צלצל פעמיים בפעמון הכניסה וכך ידע דייר המשנה שמגיעים אליו והוא זה שפתח את הדלת. לשמיעת השיר לחץ על הקישור (יוטיוב):

זכורה לי חווית ילדות קשה שעברה משפחתי בשנת 1943 וקשורה לדייר משנה: הורי השכירו חדר לדייר ששירת בצבא הבריטי. לאחר שהשתחרר הביא את חפציו והניחם במרפסת. אבי זיהה בין החפצים כדורים לנשק ששימש את הדייר בתקופת שירותו הצבאי. על-פי חוקי המנדט הבריטי אסור היה לאוכלוסיה היהודית והערבית להחזיק כלי נשק ותחמושת. אבי פנה לדייר והעיר לו על כך תוך שמדגיש כי גילוי התחמושת מסכנת את המשפחה כולה. במקום שהדייר יפנה את התחמושת הוא פנה למשטרה הבריטית ואמר שאבי הניח אותה בין חפציו. בתגובה הבריטים הגיעו לבצע חיפוש בדירה, מצאו את התחמושת ולקחו את אבי ואת דייר המשנה לתחנת המשטרה למעצר. משם הועברו לבית הכלא בעכו, והמתינו למשפטם. כעבור חודש וחצי שוחררו מבלי שנשפטו.

בתקופת המעצר בכלא עכו אבי ישב לצד אסירי מחתרות. בשבתות הותרו ביקורי משפחות. נסענו באוטובוס – יהודים וערבים יחד. הנסיעה לא הייתה נעימה בלשון המעטה: הרכב היה מזוהם. הערבים לקחו איתם חיות (תרנגולות וכבשים). דודִי התלווה אלינו כדי לשמור עלינו בעת הנסיעה.

בביקור בכלא לא היה קשר ישיר בין האסירים למבקרים. האסירים שהו בחצר פנימית מונמכת והמבקרים עמדו סביב גדר מוגבהת. מהביקורים בכלא חקוקים בזכרוני מראות קשים של אלימות מצד הסוהרים הבריטים כלפי האסירים – הן היהודים והן הערבים.

אמי דיברה עם אבי בפולנית ובגרמנית כדי שהשומרים לא יבינו. כך לדוגמה היא אמרה לו שהאוכל עטוף בעיתון עדכני כדי שיהיה לו מה לקרוא. ברשות המשפחה עדיין פתקים שאבי כתב ושהוברחו מהכלא תמורת שוחד שניתן לשומרים כדי שיעבירו אלינו. פתקים מאיתנו הוברחו אליו חזרה. להלן אחד הפתקים שהוברחו מהכלא וממוען לאחי ולי:

תקופת קום המדינה וכיבוש חיפה: ממרפסת ביתנו ראו היטב את היערכות הכוחות היהודיים לקראת הקרב על כיבוש חלקה הערבי של חיפה – העיר התחתית. מדובר היה בבחורים צעירים שיצאו לקרב. לפני כן עוד ראינו אותם מתאמנים ברחבת הטכניון ובבית הספר הריאלי. מטרת ההתקפה, שנקראה 'ביעור חמץ' – ערב פסח תש"ח, הייתה השתלטות על עורקי התחבורה המרכזיים בתוך העיר והתחברות עם מובלעת הנמל והמרכזים המסחריים (הישן והחדש) בעיר התחתית. זכורה לי היטב התקופה שלפני המבצע בה כל הזמן היו יריות מסביב ויהודים שמרו על קו התפר – ביניהם אבי.

אירועי קום המדינה היו מהשיאים של חיי: הישיבה סביב מקלט הרדיו בזמן ההצבעה באו"ם (29 בנובמבר 1947) וחישוב ידני שערכנו של המדינות שהצביעו בעד ונגד תכנית החלוקה של שטח המנדט הבריטי בין היהודים לערבים, תכנית שאושרה על חודו של קול שאותה לא קיבלה ההנהגה הערבית. סירוב זה עמד בבסיס הסכסוך הישראלי – ערבי שמלווה אותנו עד היום.

מועצת האומות המאוחדות 

גם הריקודים ברחובות מיד אחרי תוצאות ההצבעה זכורים לי היטב. השמחה לא החזיקה זמן רב שכן מיד לאחר מכן החלו פרעות ומעשי אלימות ברחבי הארץ מצד האוכלוסייה הערבית נגד היהודים. ברחבי הארץ החלו מעשי אלימות כלפי יהודים.

בבתי הזיקוק בחיפה טבחו ביהודים שעבדו שם. ואנחנו, שגרנו במקום מרכזי בעיר ראינו את פינוי הנפגעים לבתי החולים.

בתי הזיקוק של חיפה שם נערך הטבח בעובדים יהודים

מנגד – השמחה ברחובות אחרי תוצאות ההצבעה באו"ם

דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל (ה' באייר, תש"ח)

תכנית הצנע: התוכנית נועדה להתמודד עם המוני העולים מצד אחד שהכפילו את אוכלוסיית המדינה בין השנים 1949-1951 ומחסור במשאבים של המדינה הצעירה, מצד שני. במסגרת השיטה הונהג הקיצוב – כל בית אב קיבל פנקס נקודות בהתאם למספר הנפשות בכל משפחה. הנקודות הִקנו זכאות לרכוש מוצרי יסוד כגון שמן, סוכר ומרגרינה. מחירי המוצרים היו נמוכים ואחידים ועל בתי העסק נאסר למכור מוצרים מעבר להקצבה. מול נקודות החלוקה התארכו תורים ארוכים. השיטה בוטלה ב – 1959.

באותה תקופה עמדתי לפני נישואי. מדיניות הצנע הפכה את האירוע לצנוע במיוחד. שלא כמו היום את הכיבוד שהוגש הכינו בבית. ולכן לקראת האירוע הגשנו בקשה למשרד המסחר והתעשייה עם מסמכים שמעידים על החתונה שבדרך, וקיבלנו הגדלה חד-פעמית של קצבת המצרכים לטובת האירוע.

דוגמה לאישור זכאות לאדם מתקופת הצנע:

תקופת המעברות: כאמור אוכלוסיית המדינה הוכפלה בעשור הראשון לקיומה. לא היו בתים לשכן את העולים ולכן לצד הערים הוקמו שכונות מאוהלים, "בדונים" ומבנים עשויי פח שנקראו "פחונים" – כל אלה גם יחד נקראו "מעברות". בשנים 1950-1952 הוקמו בארץ כ – 200 מעברות, לצורך קליטת העולים החדשים. אלה היו שיכונים ארעיים לעולים החדשים עד שיכנסו לבתי קבע.

כל משפחתו המורחבת של אבי נספתה בשואה. נשארו רק אחיין ובת-דודה. האחיין נשאר לגור בברית המועצות ובת הדודה עלתה ארצה ושוכנה בפחון – במעברה שהוקמה על שרידי כפר ערבי בשם "חלסה". כיום היא קריית-שמונה. זכורים לי היטב הביקורים אצל אותה בת-דודה ב"חלסה". מאוחר יותר היא עברה להתגורר ב"בדון" במעברה בטירה שליד חיפה כדי להיות קרובה לאבי. מאוחר יותר עברה לגור בדירה קטנה בחיפה.

נישאתי לפנחס אותו הכרתי בשירותי הצבאי בבסיס חיל-האוויר רמת-דוד. עברנו לגור בתל-אביב שם הקמנו משפחה. עם השנים נולדו ארבעת ילדינו. חשוב להדגיש, כי באותה עת לא קיבלנו עזרה מהורינו כיוון שלא היו להם אמצעים כלכליים לסייע לנו. עבדנו במספר עבודות במקביל וכלכלנו את חיינו בצורה מושכלת. חשוב היה לנו להעניק לילדים חינוך טוב וערכים. לא חסכנו בספרים, במחברות וכד'. מנגד חיינו בצניעות. לא היה לנו הרבה, אבל לא חסר מאומה.

היום אני אמא לארבעה ילדים, סבתא ל – 11 נכדים ונין.

אני שמחה ומודה לזכות שנפלה בחלקי לספר על קצה המזלג נקודות מרגשות בחיי ובתולדות המדינה. זכיתי לחיות בתקופה סוערת. יש עוד סיפורים רבים אך היריעה קצרה מלהכילם. אותם אספר למשפחתי.

חנה רונן, תשע"ה