מאגר סיפורי מורשת

סבי, קבדה ביטו, נולד בכפר "אלפה" באתיופיה, בשנת 1938.

המשפחה שלי התגוררה בכפר הנקרא "אלפה" שבאתיופיה, דורות על גבי דורות.

בכפר זה הם חיו כקבוצות של יהודים ונוצרים, הנוצרים נהגו לכנות אותם "השמני".

הנוצרים "דחפו" את יהודי אתיופיה לעלות ארצה בכך שהם קיללו אותם, קראו להם בשמות גנאי והחשיבו אותם למעמד נמוך משלהם, ולפעמים הכו אותם ואמרו להם שאין להם מה לחפש באתיופיה.

משפחתי ידעה על היותם יהודים מדורי דורות ועל קיומה של עליה רגלית לארץ ישראל, אך בגלל היותנו משפחה גדולה וידיעה שלא כולם ישרדו או ישרדו בכלל, אז משפחתי לא רצתה לקחת סיכון כה גדול ומסוכן.

סבי אמר שנמתין לדרך יותר בטוחה. וכך הם עשו, עד שמוקד העלייה הראשי מהעיר גונדר שבאתיופיה טלפנו אל משפחתי ואמרו להם שיבואו לגונדר ומשם לארץ ישראל.

סבי אמר שזה היה היום המאושר בחייו ובחיי המשפחה. הם ארגנו את חפציהם ונסעו לגונדר, ובמהלך המעבר אני, מולו טאדה, נולדתי, בשנת 2003. בגונדר חיכינו 4 שנים ואחרי 4 שנים, בשנת 2007 עלינו לארץ ישראל.

הכפר שבתמונה הוא כפר יהודי-אתיופי באתיופיה בעיר גונדר. הכפר הוקם במחצית הראשונה של המאה ה-20 על ידי משפחות של חוואים, בנאים.

בשנות ה-60 מנה הכפר כ-200 נפש. במרכזו עמד בית כנסת שמעליו מגן דוד ולצדו בית עלמין יהודי. בהמשך, הפך הכפר לאתר תיירות שבו עברו תיירים לא מעטים וביניהם בריטים אשר רכשו מוצרי קדרות וכך הכלכלה של הכפר גדלה.

בזמנו, כאשר משפחתי חיכתה לעליה לא"י בעיר גונדר, הם התגוררו ליד כפר זה והיו הולכים לבית הכנסת בכפר הזה. סבי אמר שהזיכרונות של "האווירה היהודית" משם בלתי נשכחים.

סבי סיפר לי שכשהם היו בגונדר היו להם קשיים כלכלים וחברתיים כי בתחום החברתי הם לא הכירו שם אנשים, המקום היה חדש וכל יום בן אדם אחר עזב כך שהיו קשיים ליצור קשרים חברתיים.

בתחום הכלכלי, כשהם עזבו את עיר הולדתם הם עזבו שם גם את העסק שלהם. הם היו מייצרים בגדים וקומקומים מסורתיים ומוכרים אותם) כך שלא הייתה להם פרנסה למשך זמן והיה קשה להסתגל, כיוון שאינך יודע מה צופה לך העתיד(כל רגע אתה יכול לעלות לארץ)

סבי אמר שהם התמודדו עם כל הקשיים במחשבה שבסופו של דבר הם יגיעו לארץ הקודש.

הזווית האישית

מולו – חוויה של פעם בחיים חקרתי ולמדתי את ההיסטוריה של משפחתי ועל כמה הם זעקו לעלות ארצה ובסוף גם עלו