מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1950 בישראל בת זקונים להוריי דינה ומרדכי, לאחותי הבכורה אסתר ולאחי שמואל.

עם אחיי

סבי ישראל מאיר ויינגרטן ובעברית – כרמי וסבתי מחלה אושסמן-כרמי הגיעו לקדימה בשנת 1935 מפולין. סבי הקדים להגיע עוד בשנת 1932, בתור תייר לארץ ישראל, רכש אדמה מיהושע חנקין, חזר לפולין, מכר את עסקיו ועלה עם בני משפחתו הענפה לארץ. הוא קבע את מקום מושבו בקדימה שמנתה אז 35 משפחות שמנו 106 נפשות, ביניהן משפחת אורלן. זהבה אורלן הינה אחותה של סבתי. הם התגוררו יחד איתם עד שבנו את משכנם – צריף מעץ, שלימים הוחלף בבית בנוי.

אמי דינה הייתה נערה בת 12, כשהגיעה לישראל. אבי מרדכי הגיע בשנת 1936 מהונגריה בעלייה בלתי לגאלית ולקדימה הגיע בשנת 1944 כשנישא לאמי. אבי איבד את בני משפחתו בשואה.

נוף ילדותי

מושבה שקטה, מעט כבישים, רחובות ללא שמות, בתים חד קומתיים וגגות אדומים, דיונות חוליות, צמחיה רבה אנדמית במקום, שרידי עצי אלון בודדים ועתיקים, יער גדול שניטע בידי הבריטים בשנת 1942. המון פרחי בר בעונתם, מרחבים ואופק רחב, שמיים בהירים ביום ומאירי כוכבים בלילה – כל אלו היו כמו גן עדן בשבילי.

בילדותי בגן העדן

מרחבי המושבה היוו את מגרש המשחקים האהוב עליי ביותר. הכל היה פתוח לפנינו הילדים בשעות היום ובלי חשש גם בערבים. שיחקנו ברחבי היישוב, לא היה לנו טלפון נייד ולא מחשב לא טלוויזיה ולא תיאטרון – פשוט יצאנו למרחבים, שיחקנו עם חברים בתופסת, במחבואים, בקלאס, בחבל, במקלות וחמש אבנים. טיפסנו על עצים, הקמנו חבורות ושיחקנו במשחקים דמיוניים, המצאנו אינסוף משחקים. בקיץ התגלגלנו על דיונות החול ובחורף שיחקנו סביב ובתוך השלוליות הגדולות שנוצרו השלכנו אבנים כדי לראות את מעגלי המים, השטנו סירות מעשה ידינו מנייר, בנינו מהבוץ צורות מעניינות בטפטוף ובקיצור – חקרנו את הטבע.

משפחתי

בחצר הבית היו לנו עצי פרי, גינת ירק, אווזים, ברווזים, תרנגולי הודו, אפרוחים, ושובך גדול של יונים. מאכלים רבים בישלה אמי מתנובת הגנה. מגיל צעיר נחשפתי למוסיקה שבקעה ממכשיר הרדיו. הרדיו היווה אמצעי תקשורת חשוב ויחיד. שמענו חדשות מהנעשה בארץ. לנו הילדים הייתה שעת שידור מיוחדת, שמענו סיפורים בהמשכים שירים וחדו לנו חידות.

זכורה לי במיוחד התוכנית "המדור לחיפוש קרובים". אנשים פנו באמצעות מכתבים בבקשה לאתר קרובי משפחה שהקשר אתם נותק במהלך מלחמת העולם השנייה. בשעת שידור מדור זה תמיד השתררה דממה בביתנו – אבי ייחל לשמוע שמישהו מבני משפחתו שרד את השואה הגיע לארץ ומחפש אותו -"שארית הפליטה".

בילדותי

עיתון לילדים

"דבר לילדים" היה שבועון פופולרי לילדים מבית העיתון "דבר". כל שבוע חיכיתי בצפייה רבה לקבל את החוברת השבועית שבה נכתב מהוויי חייהם של הילדים באותה תקופה והופיעו בו מדורים שונים: ייעוץ, טבע, לימודים ועוד. כמו כן פורסמו בו שירים וסיפורים מפרי עטם של מיטב הסופרים והמשוררים הישראליים. זכור לי במיוחד סיפור בהמשכים "שביל קליפות התפוזים" וסדרת קומיקס "אורי כדורי".

חוויות לאורך השנים

מספר המשפחות בכפר לא היה גדול וכולם הכירו את כולם. הרבה מההוויה נסובה סביב הילדים. וכעת אספר לך, נכדתי, כיצד נחוגו חגים מסוימים:

חג פורים

ההכנות היו מרובות וידיה של אמי טרחו רבות בהכנת תחפושות ובהכנת מאפים למשלוחי מנות. ביתנו נמלא תמיד בריח ניחוח של אוזני המן ואני תמיד עזרתי בסגירת הבצק לפני אפייתו. בשושן פורים הייתה אמי מכינה צלחות יפות עם מאפים ושוקולדים ושולחת אותי ברחבי הכפר לקיום מצוות "משלוח מנות" תמיד חזרתי הביתה עם משלוח מנות שניתן בתמורה. היו מספר משפחות שמצבן הכלכלי לא שפר עליהן ולהן גם הייתי מביאה "מתן בסתר" לימי החג.

כל שנה היו קובעים נושא משותף לכל בית הספר וכל כיתה התכוננה בהתאם. הייתה התכנסות של האימהות עם מחנכת הכתה להכוונה על הנושא ומה להכין. האימהות הכינו את התחפושות מכל הנמצא בבית: כובעים ושמלות, מכנסיים וחולצות שונו לצורך התחפושות. לרוב האימהות הייתה מכונת תפירה בבית וגם הייתה הרבה עזרה הדדית ביניהן.

תהלוכת פורים בנושא עלייה – סבתי בתמונה שניה מימין

זכורה לי שנה אחת שהנושא היה "העלייה" כהזדהות עם עולים חדשים רבים שהגיעו מארצות ניכר לישראל. כל כיתה ייצגה מדינה שממנה הגיעו העולים. כיתתי הייתה "רומנים עלייך ישראל". ביום פורים יצאנו מאורגנים כל תלמידי בית הספר בליווי מוסיקה, שירים וריקודים לתהלוכת עדליידע בכל רחבי היישוב כאשר כל התושבים עמדו לצידי הדרך והריעו לילדים השמחים. בתום הצעידה התכנסנו ב"גן ציפורה" (שבמרכז המושבה על שמה של גב' ציפורה אנדוולט, מראשוני קדימה). כל כיתה עלתה לבמה והופיעה בקטע של ריקוד, שירה, הצגת תחפושות. בתום הטקס הוכרזה הכיתה המנצחת ופרס נאה ניתן.

שבועות – טקס הבאת הביכורים

טכס הבאת הביכורים נערך תמיד ב "גן צפורה". 12 תלמידי הכיתה הבוגרת ערכו את הטקס כשהם עוטים על גופם גלימות לבנות עשויות מסדינים, ובידיהם אחד משבעת המינים, לראשיהם כובעי מצנפת גבוהים שהוכנו בשיעורי מלאכת יד ומקושטים היו בזהב כמדמים את לבוש הכוהנים בבית המקדש. אותם כוהנים הניפו ידיהם לשמיים ובירכו את כל הקהל בברכה המסורתית: "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים וברך את עמך את ישראל", ילדי כתתי רקדו לפני הקהל לצלילי שירי החג" סלינו על כתפינו"… אהבתי מאוד את הלבוש הלבן וזר הפרחים שעיטר את ראשי.

תמונות מטכס חג השבועות – הבאת הביכורים – בגן ציפורה 1959

אבי היה מכין לי מרשת מתכת טנא (סלסלה). מילאנו את הסלסלה מפרי גננו ולעיתים בזוג יונים מן השובך (הטנא סימל את הבאת המתנות לכוהנים ששרתו בבית המקדש בירושלים). בתום הופעות התלמידים היה כרוז שניהל את מכירת הטנאים כאשר המכירה הראשונה הייתה תמיד של חלה "ענקית ומפוארת" שנאפתה במיוחד במאפייה המקומית. כל תושבי הכפר היו בגן והשתתפו ברכישת הטנאים.

כפי שאת מבינה כעת, נכדתי היקרה, "גן ציפורה" היווה את מקום ההתכנסות המרכזי לכל האירועים החגיגיים במושבה. לנו לא היה מתנ"ס ואולם ספורט כמו שיש לכם היום. הגן קיים והוא מול ביתי וביתך. הוא מהווה מוקד לאימהות וילדיהן למשחק ולמפגש חברתי.

בתנועת הנוער "העובד והלומד", סניף קדימה

אחת הפעילויות המרכזיות שלי הייתה חברות במועדון הנוער העובד והלומד שהיווה מוקד חברתי לילדי הכפר. הייתי גאה ללבוש את החולצה הכחולה עם השרוך האדום. ולפי מילות השיר "חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים" בהנהגתו של דוד לליבר מייסד הסניף בקדימה והאיש שהקדיש עצמו לפעילות הנוער. הפעילויות היו מגוונות, חלקן מעשיות וחלקן עיוניות: למדנו שדאות שכללה בניית מתקנים שונים מסנדות (ענפי וגזעי עץ  יבשים), קשירת חבלים בקשרים מיוחדים לחיבור כמה סנדות יחד למבנה יציב. הייתה פעילות עיונית בה למדנו על המבצעים השונים שנערכו בארץ מתקופת מלחמת השחרור והלאה, למדנו ריקודי-עם עם מדריך מקצועי ואקורדיוניסט, יצאנו למסעות רגליים בסביבה הקרובה לרוב בשבתות ובחופשות ביה"ס באזורים שונים בארץ. כשהמסע ארך יותר מיום, היינו מבשלים את הארוחות שלנו בעצמנו ולעיתים היינו חולקים קופסת שימורים כלשהי. הלינה על פי רוב הייתה בשקי שינה בשטח כאשר במשך המסע לכל אחד הייתה מימיית מים ותרמיל גב עם ציוד אישי כולל שק השינה. היה קשה, מאתגר וחוויתי. כל קיץ היינו יוצאים למחנה קיץ. המדריכים היו יוצאים לפני החניכים ומתחילים לבנות את המחנה. אבא שלי היה עם משאיתו מוביל את הציוד הרב למחנה ולאחר מכן את החניכים לפי קבוצות.

בסיום שנת פעילות היינו מכינים תערוכה גדולה במועדון מ-" פרי עמלנו": מתקנים שונים בחצר, 12 תמונות של שבטי ישראל בעבודת פסיפס נייר, עבודות בעץ שהיינו מנסרים במסורית קטנה ובחומר, תערוכת תמונות מאירועי השנה ועוד. מאוד ייחודי לסניף קדימה: כל החניכים צברו שעות עבודה ובתמורה קיבלנו את כל ספרי הלימוד ובנוסף הייתה לנו ספריה שבה החלפנו ספרי קריאה.

חוויות ילדות מקדימה:

המשפחה המורחבת

סבתא גיטה מספרת על געגוע

הזוית האישית

סבתא גיטה: מאוד נהניתי מעצם הרעיון של עבודה משותפת עם נכדתי נטע על רק מסיפור חיי. החזרה לימי ילדותי, ההזדמנות לשתף בחוויות אישיות, החזרה לאלבום התמונות שלי ושל משפחתי תוך התרפקות על העבר היפה של ימי ילדותי בקדימה שאותה לא עזבתי – "כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי" וכל אלה בעבודה משותפת היו חוויה מרגשת ומיוחדת. תודה ליוזמים, תודה לתמר שמיר על ההנחיה וההובלה ותודה מיוחדת לנטע נכדתי האהובה שישבה אתי, הקשיבה וערכה את העבודה.

נטע: אני וסבתי נפגשות כמה פעמים בשבוע ולמרות זאת העבודה המשותפת ב"תכנית הקשר הרב דורי "הוסיפה לי ידע רב על החיים בקדימה בשנות ילדותה של סבתי ואני שמחה על כך שהשתתפתי.

גיטה זאבי ברקן תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: סיפורי עלייה ואהבה לארץ ישראל

יוסי ברקן, בן זוגה של גיטה, תרם אף הוא סיפור למאגר, לקריאתו לחצו כאן: סיפורה של משפחת ברקן