מאגר סיפורי מורשת

סבתא בתיה נחמה דייטש  מספרת לנכדתה מושקא פרידלנד

נולדתי בירושלים בכז' אדר תש"כ, 1960, להוריי שרה ודוד ויספיש.

אספר לך, נכדתי,  על חווית ילדות מיוחדת  שחוויתי.

בכ"ו אייר תשכ"ז פרצה מלחמת ששת הימים. למדתי בבית ספר חדש, שהוקם תקופה קצרה לפני פרוץ המלחמה.  בבית הספר היו שתי כיתות בלבד, כיתה א' וכיתה ב',  אני  הייתי תלמידה בכיתה ב',   בבית הספר שלנו לא היו אז טלפונים.

אחותי הגדולה, יעל, למדה אז בסמינר "בית יעקב". שם כנראה היה טלפון או שהגיעה שליח מיוחד מהצבא, להודיע  שהמלחמה פרצה, ועל כל התלמידות  ללכת מהר הביתה. אחותי הבינה, שכנראה לא הודיעו לנו על פתיחת המלחמה, ולכן היא מהרה לבית ספר שלנו, והודיעה לכולם על פרוץ המלחמה ועל  ההוראה, שיש למהר הביתה. נחפזנו  במהירות  ורצנו הביתה.

כשהגענו הביתה, היה מתח גדול מאוד. כולם היו עסוקים במילוי שקי חול, כדי לבלום פצצות שעלולות לחדור לבתים. הסכנה בשכונתנו הייתה גדולה. מכיוון, שהשכונה  בה גרנו  הייתה השכונה האחרונה לפני הגבול עם ירדן, וקרובה מאוד למחנה הצבאי "שנלר". בהמשך, אכן נפלו המון פצצות ורסיסים בשכונה שלנו.  אנחנו ספגנו את הפצצות, שהירדנים כיוונו למחנה הצבאי, אך, החטיאו  את המטרה והם נפלו אצלנו בשכונה.

התחושות ברחוב היו של בהלה, היסטריה גדולה  ופחד מאד מאד חזק. במיוחד שהמלחמה לא הייתה רק מול מדינה אחת אלא, איחוד של כל המדינות הערביות שמסביבנו,  ושנלחמו  נגדנו.  המדינות שהצטרפו למלחמה היו:  סוריה, עירק, ירדן, לבנון ועוד כמה מדינות.

כמה שעות אחרי פרוץ המלחמה מצאנו את עצמנו במקלטים. המקלט היה  מלא באנשים, לא יכולנו כמעט לזוז. התינוקות צרחו, וכל הזמן אימא שלי אמרה לנו "תסתמו את האוזניים שלא תשמעו את הפצצות, תשכבו ותסתמו את האוזניים" . אבא שלי לא רצה לישון במקלט. הוא לא יכול היה  לסבול את הבלגן, והוא אמר לנו שהוא הולך לישון בבית. ניסינו לשכנע אותו, אבל כלום לא עזר והוא עלה לישון בבית.  בבית הוא טיגן חביתות והוריד לנו. הוא היה אמיץ.

יום אחד היה פיצוץ  חזק במיוחד,  ואז הוא הבין שכנראה אנחנו מאד דואגים. אז הוא ירד אלינו והראה לנו שהוא בסדר.

במקלט התרוצצו שמועות נוראות. חשבנו שזהו, כל היהודים הלכו לעולמם. היה אז רק רדיו. לא היו טלפונים,  לא ווצאפ וגם חשמל לא היה. רק למי שהיה טרנזיסטור (רדיו שעובד על בטרייה) יכול היה  לשמוע מה המצב בארץ. אבל לא היו לנו בטריות, כך שאנחנו שמענו את החדשות מהשכנים שהיו במקלט. החדשות היו בסדר, אבל  כשסובבנו  את הכפתור בטרנזיסטור שמענו חדשות של "קול קהיר" זה היה ממש מלחיץ. כי הערבים שידרו גם חדשות בעברית, כדי להלחיץ את ישראל. הם  הודיעו במהדורת החדשות  שהם כבשו את תל אביב וגם את כל ירושלים, והם ממשיכים לכבוש עיר אחרי עיר. הם גם אמרו שיש המון  הרוגים ופצועים. הכול היה, כמובן,  שקר וכזב. ובסופו של דבר, ישראל ניצחה ניצחון גדול. .

אחרי שלושה- חמשה ימים במקלט, ניתנה אפשרות לצאת מהמקלט ולעלות לבתים. אבל הייתה "חובת האפלה" –כשרצו  להדליק אור בבית, היו חייבים להשחיר את כל החלונות בעזרת שמיכות וגיליונות שחורים, כדי שהערבים לא  יזהו איפה ירושלים  ולא יוכלו להפגיז. ברוב הבתים ישבו בחושך, כי לא היה להם  גיליונות שחורים (החנויות היו סגורות)  או שמיכות. רק בחדר אחד הצלחנו לשים משהו שיסתיר את החלונות. ושם ישבנו לאור הנרות.

הייתה שמועה שחיילי צה"ל נכנסו לעיר העתיקה. אבל לא ידענו בדיוק, וגם לא היה לנו רדיו, כי חוטי החשמל נקרעו מההפצצות ולא היה חשמל. ישבנו בחדר לאור הנרות. פתאום הגיעה השכנה מלמטה  (שהיה להם רדיו) וצעקה " תרדו, תרדו  מהר למטה". ירדנו  לבית שלה. ואני זוכרת, ששמענו ברדיו בשידור חוזר את המעמד של  כיבוש הכותל.  אני לא  שוכחת  עד היום את בכי החייל, שנכנס בין הראשונים. הוא אמר שהוא קיבוצניק לא דתי אך הוא מתרגש מאד. אחר כך  הרב הראשי לצה"ל תקע בשופר.

הייתה ממש הרגשה כאילו משיח עומד לבוא. באמת אחר כך הרבי אמר שזו הייתה שעת רצון, והיו יכולים להביא את המשיח רק עם עוד קצת רצון וכוח.  אחרי המלחמה הייתה תקופה שהרגישו ממש באוויר את האחדות.

בכ"ח באייר שוחרר הכותל. במשך כמה ימים פינו את השטח ממוקשים ובתים. בו' סיוון, בחג השבועות,  נפתח הכותל לציבור, וכל האנשים נהרו לכותל. הייתה ממש עליה לרגל מטורפת.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגענו לכותל. לא יכולתי להגיע עם כולם בשבועות כי הייתה לי דלקת אוזניים. לאחר שהבראתי אימא שלי לקחה אותי לתפילה בכותל. לידינו  עמדה אישה שאיבדה את בנה במלחמה. עד היום אני זוכרת בזעזוע את הבכי שלה ליד הכותל.

הזוית האישית

תודה לך סבתא, ששיתפת אותי בחוויות הילדות שלך המרתקות והמעניינות.