מאגר סיפורי מורשת

שמי רומן פוגל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ולהלן סיפורי:

גדלתי באוקראינה, כשהייתה חלק מברית המועצות. אירועים עולמיים חשובים בילדותי היו מלחמת העולם השנייה וחגיגת הניצחון נגד הנאצים, פטירת המנהיג סטלין ברוסיה. שמרתי מהבית באוקראינה את המדליות של אבא שלי עם תעודות שהוא קיבל עבור הוקרה ותודה שהוא נלחם במלחמת העולם השנייה.

העיר בה גדלתי הייתה קטנה, ככה שכולם גרו אחד ליד השני. שיחקנו כדורגל בחצר, מלחמה. בבית שיחקנו משחקי קופסה, דמקה ושחמט. שיחקתי, קראתי המון ספרים, הלכתי לקולנוע ושחינו כולם בנהר. בחופשות כל שנה הייתי בקייטנה. לא שמרתי על קשר עם חבריי ילדות, אך יש לי חברים שאני מכיר 50 שנה. הוריי היו שניהם אוקראינים יהודים. בחגים התכנסו המשפחה סביב השולחן, אבל את החג ט"ו בשבט, למשל, לא הכרתי בילדותי. תמיד בביתי היה נוח ונעים, הרגשתי אווירה משפחתית תמיד. היינו רק סבא, סבתא, אימא, אבא, אחותי ואני. שפת הדיבור בבית ההורים הייתה רוסית, וגם פה אנחנו מדברים ברוסית. במקרים מסוימים פה גם עברית.

השם של בית הספר שלי היה בית ספר מספר 6 (בברה"מ בתי הספר נקראו על פי מספרים). המקצועות שלמדתי היו: מתמטיקה, שפה, ספרות, היסטוריה, פיזיקה, מדעים, גאוגרפיה, אסטרונומיה, ספורט, כימיה, הנדסה ועוד מקצועות. התייחסנו למורים בכבוד,המחנכת מאוד אהבה אותנו. היו עונשים למרות שהיחסים בינינו לבין המורים היו טובים. הוציאו אותנו מהשיעור, היה עונש שכלל לדבר עם הורים ולהזמינם לשיחה, ובמקרים מסוימים התרחשה הוצאת התלמיד מהבית ספר לגמרי. הייתה תלבושת שונה לבנים ולבנות, תלבושת מיוחדת: בנות עם שמלה חומה עם צווארון לבן, סינר שחור. לבנים לא הייתה תלבושת אחידה, באנו איך שרצינו, מה שעלה לכולם פחות כסף. לא היו מסיבות, טיולים למוזיאון ולקולנוע. המורה שאני זוכר במיוחד היה המורה לספרות, היא הייתה המחנכת שלנו והיה מעניין אצלה בשעורים. היא ידעה המון דברים וסיפרה לנו באופן מעניין מאוד. בבית הספר היה חדר אוכל סביר ולא משתווה בכלל לאוכל של הבית. בחדר האוכל לא אהבתי שום דבר במיוחד. היה לנו די מספיק ממתקים שאהבנו, אך פשוטים מאוד. עוגיות וסוכריות. אין לי אוכל אהוב במיוחד מבית הספר, אבל בטח שאכלתי ממתקים. אוכל שאהבתי הוא האוכל של אמא. צלי בקר עם שזיפים – ממש אהבתי את זה, ואני עדיין אוהב. במקום בו גדלתי לא היה בית כנסת בכלל, חוץ מאחד שהיה מוסתר, כלומר שהיהודים לא רצו שייראו שהם בבית כנסת. לא היו שכונות רק ליהודים. חגגנו את החגים שאנו חוגגים היום, גם בבית ההורים. החוויה שאני הכי זוכר מבית ההורים היא האהבה הראשונה. עוד בנעוריי הייתי חבר בארגון נוער ברוסיה. נפגשנו עם החברים שם ועזרנו לזקנים, לילדים קטנים בלימודים. אספנו חומרים שלא בשימוש לטובת ייצור דברים במדינה.

בילדותי רציתי להיות אלוף המדינה בתחרות שבה בונים דגמים קטנים של מטוס, מטיסים, ומעיפים אותו לשמיים,ואז המטוס של מי שמחזיק הכי הרבה מעמד ומגיע הכי רחוק, מנצח. הייתי מקום שני באוקראינה.

העלייה לארץ

אני ומשפחתי עלינו לישראל בעלייה הגדולה של 1991. הגענו לארץ דרך בוקרשט. החלטנו לעלות ארצה משום שנמאס לנו מהמשטר הקומוניסטי, מחוסר אפשרות לחיות באופן חופשי, איך שאנחנו רצינו. אני הצעתי את הרעיון לעלות לארץ כי נמאס לי מהשלטון, מהפעולות שלהם. הבית הראשון שלנו היה בקריית טבעון. כאשר עלינו לארץ זה היה פשוט השיא של השמחה, מאוד התרגשנו. אנחנו בשום פנים ואופן אנו לא מתחרטים על העלייה ארצה. קיבלו אותנו יפה מאוד, ובשמחה. עזרו לנו להסתדר, זו חוויה משמעותית מבחינתי. אנחנו חיים בארץ כבר 28 שנים. כאשר עלינו ארצה, וויתרנו על דירה, על העבודה באוקראינה, על המון חפצים, על שפת אם, על אקלים שהתרגלנו אליו, על מקצוע. כאשר עלינו לפה, חיינו כמעט שנה בדירה מושכרת. הקשיים בעלייה היו בעיקר היחסים עם הביורוקרטיה, היחסים עם השלטון, קשיים באיסוף מסמכים לעלייה. באנו לארץ עם ידע בסיסי בעברית, למדנו עברית באוקראינה, כך הסתדרנו בארץ. החוויה שהכי זכורה לי מהחברה בארץ היא שקיבלו אותי יפה בעבודה בחברה "נילית".

לפני 7 שנים התחלתי ללמד שחמט בבתי ספר, זה לימד אותי המון דברים חדשים. באופן כללי, הייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה, בגלל כמה דברים – בעיקר הייתי רוצה לחזור להיות צעיר..

הזוית האישית

סבא רומן והנכדה מיה: היינו רוצים לאחל אחד לשני רק בריאות, אהבה ואושר.