זיכרונות מפעם: סיפורה של אביבה אופיר
שמי אביבה אופיר, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. אספר לכם על ילדותי בבגדאד: בשנת 1941 בחודש דצמבר גרנו בבית פרטי בן שלוש קומות, בקומה הראשונה היו שני חדרים, בקומה השניה היו ארבעה חדרי שינה ומחסן. חצי הקומה השנייה היה תנור להכנת לעפה (טאבון). בקומה השלישית היה גג כדי לישון עליו בקיץ. שם ההורים אימא רגנה ואבא ששון לבית טופיק. גרה שם גם משפחת שברו וילדיהם. הייתה לי אחות שקראו לה פרח. אבי עבד בתור אלחוטי ואימא שלי עבדה בתור מורה לצרפתית בבגדאד, בבית ספר אליאנס.
בילדותי לא אהבתי לאכול בשר ובישולים, אהבתי מאוד שמנת חלבית, עמבה. הלכנו לבית הספר ולארוחת צהריים לקחנו לחם עם שמנת. כשהגענו הביתה אכלנו פירות ושמנת, גבינות מלוחות ולחם צבאי. בשבתות אכלנו חמין עוף ממולא עם אורז ואז היו שמים אותו בתוך הטאבון.
כילדה שיחקתי עם בובות, חמש אבנים, משחקי כדור, משחקי חבל. אני זוכרת במיוחד את החגים- פסח וסוכות. בגן הייתי שובבה אבל כשהייתי בבית הספר הייתי ילדה ממושמעת ולא עשיתי שיעורים בבית, ידעתי כל מה שהמורה אמרה בכיתה ושהייתי מגיעה לבית הייתי משחקת בבובות, בגלל שהבנתי את החומר הכי מהר וטוב מכולן. למדתי מתמטיקה וערבית. לתלבושת אחידה לבשנו שמלה קצרה שחורה עם צווארון לבן.
זיכרון משמעותי שיש לי מהגן, הוא על אירוע יריות: היו חמולות של ערבים והיו יריות בינהן, וברחנו מהגן. אחותי הבכירה ממני באה וחיבקה אותי ואימא שלי הזמינה עגלה עם סוס ולקחה אותנו מהר מהר לבית.
עלינו לארץ בשנת 1951.
הזוית האישית
הסיפור נכתב במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בתיכון גולדה, פתח תקווה, התש״ף, בהנחיית המורה המובילה מיכל סופר ותומכת באזרחים הוותיקים עו"ס מעיין ברכה.
מילון
בגדאדבגדאד (בערבית: بغداد) היא עיר הבירה של עיראק, ואחת הערים הגדולות במזרח התיכון, עם אוכלוסייה מוערכת של 9,167,684 (נכון ל-2011). העיר בנויה על שני עברי נהר החידקל ומספר גשרים מחברים בין שני חלקיה. מקור שמה של העיר הוא בשפה איראנית קדומה, ופירושו "דבר הניתן על ידי האל" או "דבר הנברא על ידי האל". (ויקיפדיה)
ציטוטים
”החיים קצרים תנצלו אותם“”מהות החיים - להגיד תודה על מה שיש“
