מאגר סיפורי מורשת

שמי אור סוקלסקי ובחרתי לשמוע על עברו של סבי, כך הוא מספר: "שמי חנן שפירא, סבו של אור סוקלסקי, אבא לרוני וארז. יש לי ארבעה נכדים נוספים. נולדתי באשקלון בתאריך 27.5.1954 לשרה ויוסף שפירא ז"ל. אח צעיר ליעקב ואח גדול לזאבה. הוריי היו ממייסדי אשקלון, בין 50 המשפחות הראשונות שייסדו את העיר.

אבי נולד ברומניה, ניצל בנס מהשואה בשנות ה-20 לחייו לאחר שהיה מיועד כבר לרכבות מעבר למחנות השמדה. כשהגיע לרכבת היא הייתה למזלו עמוסה לעייפה וכך ניצל. הוא עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1946, היה אמור להיות היום בן 100 לו היה חי. הוא עלה עם הוריו, זאבה וטוני, ועוד שישה אחים ואחיות.

אבי הספיק להילחם במלחמת השחרור, מיד כשעלה לארץ עבד בכל עבודה אפשרית כדי לעזור להוריו בפרנסה. הוא היה הבן הבכור. כולם נהגו לכנות אותו "היהלום שבכתר". היה מאד מיוחד בטוב לבו, חכם מאד, איש הספר. הייתה לו ספריה של מאות ספרים. אמי נהגה לומר שהיה צריך לחיות בקיבוץ, אהב לעבוד הרבה שעות ביום ואז להנות מקריאה. הוא היה סגן ראש המועצה הראשון באשקלון, היה מזכיר קופ"ח הראשון באשקלון, עזר המון למשפחות של עולים חדשים. גם לאחר מותו פנו אליי אנשים ואמרו "אתה לא יודע כמה אבא שלך עזר לנו".

בזמנו, סוכנות הגז שניהל עם אחיו הייתה גם חנות לממכר מוצרי חשמל. הוא עזר למשפחות חסרות כל ותרם להן כל מה שצריכים – מכונת כביסה, תנור וכדומה. סבתא שלך הייתה לצידו כל הזמן. היא הגיעה לארץ, ניצולת שואה, יתומה ומיד נפגשו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. תוך שלושה שבועות ידע שיתחתן איתה.

כילד אני זוכר שהוא עבד הרבה, בזמנים המעטים שהיו לנו לבלות יחד, שיחקנו רמי אבנים והוא נהג לעזור לי לנצח במשחק. הוא רצה שכולנו נצליח, שנלמד. אנחנו היינו עסוקים יותר בכדורגל. הייתי "קצת" שובב. הוא נהג לקחת אותי גם למשחקי כדורגל, עוד כילד צעיר בגיל 3-4. ככה למדתי לאהוב כדורגל. אני זוכר שהלכנו ברגל יד ביד לראות משחקים של הפועל אשקלון.

תמונה משפחתית – חנן הנער משמאל

בתום מלחמת ששת הימים, טיילנו יחד בכל אזור הגדה – בית לחם, ירושלים, כדי לראות את המקומות הקדושים והמיוחדים. זו הייתה פעם ראשונה ואחרונה שנכנסתי לאזור הזה. מה שמענין בקשר שלי עם אבי הוא שהקשר עם אבי הפך למשמעותי במיוחד לאחר השירות הצבאי שלי ובפרט בשובי ממלחמת יום הכיפורים.

בערב המלחמה הייתי אמור לצאת הביתה. הייתי כבר מוכן ליציאה. ואז… הוקפצנו למלחמה בן רגע ונעדרתי מהבית לפחות חודשיים. התקשורת היחידה הייתה באמצעות גלויות, שלחתי בכל הזדמנות. רק פעם אחת דיברנו טלפונית.

לאחר כחודשיים שלא הייתי בבית, אוטובוס מסיני הוריד אותי בצומת אשקלון, באתי ברגל לכיוון אזור התעשיה, היכן שהיה המחסן של העסק המשפחתי. היו שם דוד שלי ואב של סהדי, חברי הטוב, שהיו הראשונים לראות אותי. הם כל כך התרגשו, לא ידעו כיצד להגיב, איך לחבק. דוד שלי העלה אותי לרכב ולקח אותי למשרד, לאבי. כשהגעתי, אבי וסבתי רצו וקפצו לעברי. שניהם בכו. עד שכולנו התאוששנו והוא הרים טלפון לאמי ז"ל ואמר לה "חנן בבית". אמי מיד ניגשה להכין את השניצלים והצ'יפס שאהבתי. זו היתה פריצת דרך בקשר שלנו.

עד המלחמה אבי התקשה לקבל את זה שאני מעשן (באותה התקופה עישנתי) ולאחר מספר ימים שהייתי בבית, חזרתי לבסיס ופתאום החלו להגיע קופסאות סגריות שאבא שלח. התקופה הזו יצרה ביננו קשר מאד מיוחד לאחר שבילדותנו עבד מאוד קשה וכמעט לא הספיק לראות אותנו גדלים. הוא נהג לצאת מוקדם בבוקר, בסביבות ארבע בבוקר ולחזור בערב. כשהשתחררתי הוא ביקש בכל לשון של בקשה שאצטרף אליו לעסק המשפחתי ב"פז גז".

לאחר הנישואין אני וסבתא ענת בילינו הרבה בבית הוריי: שבתות, חגים… באותה התקופה מספר חודשים לאחר החתונה שלנו, מצאו אצלו את המחלה. כשחלה בסרטן בבלוטות הלימפה ליוויתי אותו לטיפולים במשך שלוש שנים בבי"ח הדסה. היינו נוסעים מדי שבוע. במשך שלוש שנים היינו אחד בתוך השני. כשלא הרגיש טוב, הייתי מייד מתייצב. לא פעם נסענו באמצע הלילה לירושלים. מעולם לא היינו קרובים כל כך אני והוא כמו בתקופה הזו. היינו מאד מעורבים בכל היבט.

הוא סבל מהמחלה במשך שלוש שנים, משנת 1977 עד שנפטר בשנת 1980. ליווינו אותו עד רגעיו האחרונים. כשנפטר הרגשתי שנלקח חלק מאד גדול ממני."

הזוית האישית

חנן: בחרת לדבר דווקא על אבי משום שהוא היה בן אדם שהייתה לו דרך חיים שבעיקר היטיבה עם מי שסביבו וגם הייתה לי ההזדמנות בתקופות החיים השונות, ככל שהתבגרתי, להתקרב אליו אפילו יותר ולחוות אותו כאבא. חשוב לי שגם הדור הבא ישמע ויידע איזו דמות חינוכית וחיובית היה אבא שלי.

זה היה מרגש עבורי לספר עליו. זה מאפשר תהליך של עיבוד הזיכרונות האלה. משחרר רגשות.

אור: גם לי היה מעניין. תודה סבא.