מאגר סיפורי מורשת

 רביעי לאוקטובר 1960 – יום העלייה לישראל

"ברביעי לאוקטובר 1960, הגעתי לנמל חיפה, וברביעי לאוקטובר 2002,  ביד המקרה, ארבעים ושתיים שנים אחרי, באותו תאריך 4 לאוקטובר, התחלתי לכתוב את שעבר עלי ועל חברתי דניס, Denise, במסענו לכוון ארץ ישראל, מארץ הולדתנו, מרוקו.

יום הנסיעה הגיע סוף סוף, מוקדם בבוקר של יום שישי ה-16 לספטמבר 1960, נפרדתי מאחיי ואחיותיי בנשיקה, הם לא הבינו מה פשר הפרידה הפתאומית, אחותי הגדולה ז'קלין כבר נמצאת בארץ מלפני ארבע שנים, נשואה לגיסי ניסים אסולין, וכולנו סבלנו מגעגועים בהעדרה, ואני הבן הגדול בן השמונה עשרה, עומד לעזוב את אנט Anette, אחותי הצעירה, ונלי Nelly, הקטנה, אחי מומי Momy ואחרון חביב לולו Loulou, בן הארבע, כמובן את ההורים וגם סבא וסבתא. נשקתי לאימא שלי והיא עמדה בוכייה בשקט האופייני לה.

בצעירותי

אבא כבר הלך לעבודה כהרגלו בבוקר מוקדם, אנחנו לא נפרדנו, ולא החלפנו מילה אודות הנסיעה שלי. הסבתא ממה חנה, מביטה בנעשה מחלון ביתה מהמטבח, לכוון החצר שלנו בגינת הבית, בשקט, לא כהרגלה, היא יודעת שאסור להרעיש בנושא הזה כי זה מסוכן, לעלות לארץ ישראל, כך הסברתי להם. הלא הצעתי להם לעלות ארצה, ואני מארגן הכול, אך הם עדיין לא בשלו לרעיון העלייה.

אצל סבא שלמה, העסקים כרגיל, סבא תמך בשני בניו, אבי שמעון ודודי יוסף, על אף היותם בוגרים ומשתכרים בכבוד, אבי בעסק שלו בעיר החדשה, בשוק המרכזי, Marche Central , והדוד יוסף בעסקי הדפוס. באותו בוקר, התעכב דוד יוסף בכדי להיפרד ממני כי הוא ידע את מועד העזיבה, הוא ליווה אותי בצאתי מהבית ובדרך, דחף לכיסי חופן שטרות ואמר, לכל מקרה שיהיה לך כסף, כהרגלו.

הגענו, הדוד ואני למעלה הרחוב שלנו ונפרדנו לשלום, והמשכתי לכוון תחנת המוניות ונסעתי לתחנת האוטובוסים לכוון העיר קזבלנקה, ל-סה-טה-אם, "קומפני טרנספור מרוקן" C.T.M. נדברנו להיפגש דניס ואני לקראת עזיבת העיר מקנאס בסודיות גמורה. דניס סיפרה להורים שיש לה מבחן חשוב בבית ספר התיכון, לפני פתיחת שנת הלימוד הבאה. את המזוודות שלנו כבר מסרנו יום קודם, כשהמזוודה של דניס, הייתה כל החודש האחרון, מתחת למיטה שלי, ומידי פעם הייתה מגניבה פרטי לבוש מארון הבגדים שלה, ישר אל ביתי. דניס הייתה האהבה האמיתית שלי, בכל תקופת הלימודים שלי בקזבלנקה היו לי חברות, גם בעיר שלי וגם בקזבלנקה, אך אליה התגעגעתי תמיד, במשך שנים שמרנו את סוד אהבתנו רק לשנינו בלבד, טיילנו יחד ב"בולוור" Boulevard, במלאח שלנו משך שעות, אף ראינו סרטים יחד, אחד הסרטים הראשונים שראינו באולם הקולנוע A B C  היה של אלוויס פרסלי, Elvis Presley בשנת 1956, וכשהגיע הזמן לעלות ארצה היא ענתה לי כן, לפני שסיימתי לשאול אם היא מצטרפת אלי, למסע.

הגעתי לתחנת האוטובוסים ונפגשתי עם דניס, הזמן לקנות כרסיסי נסיעה ואנחנו כבר ישובים באוטובוס, בתקווה שאף אחד מעובדי התחנה לא יזהה אותנו, כי מנהל התחנה היה האבא של חברי הנרי שטרית, שגם הוא עתיד לעזוב את העיר לארץ ישראל ימים מאוחר.

הגענו לקזבלנקה בשעות הצהריים, לאחר כארבע שעות נסיעה, והתקבלנו על ידי חבר תנועת "הנוער הציוני" מויאל, בעל העיניים הכחולות לבית מלון בעיר, שם התארגנו לחלוקת דרכונים לאנשי הקבוצה שהיו מפוזרים בבתי מלון שונים ליתר בטחון".

היום סבא מאושר לנכדי 

ספר תיעוד סיפורי המלא "זיכרונות ללא קמטים"

הזוית האישית

סיפור עלייתו של אלברט לב ארי לישראל תועד בספרו "זכרונות ללא קמטים". אלברט היה ראש קבוצת בני נוער שהיו אמורים לעלות לארץ לקיבוץ עין השלושה. הם היו אמורים לעבור הכשרה בצרפת. תכנית ההכשרה בצרפת בוטלה וכך התכנית לא יצאה לפועל. אלברט עלה בעליית הנוער בגיל 18 וחצי כשהוריו נשארו במרוקו. כשהיגיע לארץ גוייס מייד לשרות צה"ל. פרק מספרו "זכרונות ללא קמטים" המתאר את הגעתו לארץ מפורסם פה.

עם נכדתי לי אור נחום

על קהילת יהודי מקנס – ניתן לקרוא עוד במאגרי המידע של בית התפוצות