מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות ללא זיכרונות

סבתא יוכבד והנכדה זוהר
יוכבד בהיותה ילדה קטנה בפריז
יוכבד לא זכרה את עברה ולכן יצאה למסע חיפוש אחר הזיכרונות...

הקדמה: מעולם לא ראיתי עצמי מתאימה לתוכנית "הקשר הרב דורי", אין לי לא שמות, לא תעודות ולא תאריכים, לא מנהגים מהבית ולא כלום. אך לא עמדתי ברצון של נכדתי להיכנס לפרויקט ולהלן התוצאה. 

אינני יודעת מתי התחלתי לתת את דעתי ל"חוסר הזיכרונות" שלי, אולי הרגע היה כאשר בתי הבכורה ביקשה לדעת את קורות המשפחה ואחריה יתר הילדים כמשימה לבת מצווה. התשובה שלי הייתה אינני יודעת, אינני יודעת דבר על משפחתי. בעקבות קריאת ספר בשם:" לא אמרתי לו שלום" מאת קלודין ווג, המביא אוסף עדויות הנאמרות על ידי "סתם אנשים", כמוני, במבוכה בדרך כלל, הבנתי שזה לא מום פרטי שלי. תודה לאותה קלודין.

 ילד לא שואל את עצמו שאלות, הוא איננו שואל את עצמו "האם זה מוצדק שאני חי כך או אחרת?" כך זה וזהו זה. ובאמת אני לא חושבת שחשבתי שמשהו לא בסדר בצורה בה גדלתי והתבגרתי. אלא שהיום כאשר לי עצמי יש ילדים אני מבינה טוב מאד ש"פיספסתי". לא קיבלתי את שהגיע לי לקבל, שלכל ילד על פני האדמה מגיע לקבל. אני יודעת שזה כמו לרבים אחרים, אני יודעת גם שגורלי שפר מהרבה מאות של ילדים שאף לא נשארו בחיים. אני לא מאשימה חלילה את משפחתי אשר נקלעה לאכזריות של הימים ההם.  אני נזכרת באימא שלי, נזכרת בה בלב הומה. אני חשה מין צער שכזה, מין רחמים, חום…

 קשר ממשי בינינו לא היה וגם לא יכול היה להיות הרי אפילו שפה אחת לא הייתה לנו. כאשר אני נשאלת מהי שפת האם שלי התשובה המדויקת היא שאין לי שפת אם. האימא דיברה יידיש, המאורעות של שנות ה-40' הרחיקו אותי מאימא ומהבית בגיל רך כך שיידיש לא דיברתי. 

משה ופרלה גרינברג

משה ופרלה גרינברג
הורי משה ופרלה גרינברג

נולדתי  בשנת 1940 בפריז, צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה כשהנאצים שלטו בפריז והחלו ימים קשים ליהודים. לפי דברי אחותי נמסרתי לידי משפחת איכרים ומילדה רגילה- אני מניחה שמחה ופתוחה, הפכתי כעבור זמן לתינוקת עצובה, מפוחדת שאינה מעיזה להרים את העיניים. כאמור אינני זוכרת כלום. אחותי מספרת על כליאה במרתף במידה ולא אספתי די תפוחי אדמה בשדה, גערות ואולי אף מכות. גם את ההמשך אני לא זוכרת. יש איזה מוסד לילדים ממנו הוצאנו מהר לפי הסיפורים.

את אבי-משה ואת אחי הבכור-מרסל לא הכרתי. הם נלקחו ע"י הגרמנים כאשר הייתי בת שנה או שנתיים בהפרש של מספר חודשים אחד אחרי השני. מוסד אחר שזכור לי במעורפל, אך לטובה הפעם, הוא בית שנפתח לאחר המלחמה לילדי יהודים יתומים/מעוטי יכולת. זה היה בית/ארמון בכפר אנדליס. לזיכרוני הוא נקרא "הבית הורוד" הייתי שם הקטנה ביותר. אהבו אותי ופינקו אותי. היה מרחב, היו שדות. הלכתי לבית ספר בכפר, אולי ראשית כיתה א', כמובן שברובה ילדים לא יהודיים. אני זוכרת (או שרק נדמה לי? ) שקיבלתי משיכה באוזן, עמידה בפינה לפני כולם עם הרבה בושה וכאב לב -לא זכורה לי הסיבה.

אני ומשפחתי לאחר השואה (ללא אבא ומרסל)

אני ומשפחתי לאחר השואה (ללא אבא ומרסל)

הזיכרון הבא- כנראה בפריז. פה אני כבר קצת יותר זוכרת, כל המשפחה (בלי אבא ומרסל) כללה את אימא, שתי אחיותיי, שני אחי ואותי, בת הזקונים יחד בחדר אחד לא גדול בו אוכלים, ישנים וכו'…. בתוספת מטבחון קטן וחשוך, מים זורמים ושירותים בחדר המדרגות. להתרחץ, התרחצנו בעזרת קערה במטבחון. שתי אחיותיי ואימא ישנו במיטה אחת ואני ושני אחיי במיטה שנייה. את המיטה של אימא במשך היום היו מרימים לקיר. (אז כל זה היה נראה לי טבעי ונורמאלי). באמצע החדר בעל החלון האחד היה מין תנור עם ארובה, שלעיתים נסתם וגרם לפיח ולחנק עד כדי סכנה. המראה מהחלון היה של המון אנשים ברחוב צר, שחורים כולם, עם כובעים שחורים. מכונת תפירה על יד החלון עליה תפרה אחותי מרי (אולי בת 16) שכבר אז נחשבה לתופרת טובה. את אימא לא ראו כל היום. היא עבדה במטבח של מסעדה, כל היום על הרגליים. כמובן שגם אחותי טרז יצאה לעבודה. אפיזודה שזכורה לי במיוחד: ערב חג המולד. אני מתעקשת לשים את נעליי ליד התנור, מצפה למתנה מהפר-נואל (סנטה קלאוס) וקשה לי להירדם מרב התרגשות. האחיות הגדולות והגיס לעתיד – מוריס מאיימים שאם לא אלך לישון פר-נואל לא יבוא.

והנה –בוקר, אני מזנקת מהמיטה ולשמחתי שלא ידעה גבול, ליד נעליי מונחת בובה, בובה ממש! גדולה ויפיפייה! רגליים, ידיים, מקסימה! (צעצועים אחרים לא זכורים לי) אני לוקחת אותה למיטה, לא עברו אלה רגעים ספורים ויד נתלשה. אין מילים לתאר את הצער שמילא אותי, אליו עוד התווסף הכעס של טרז: "אנחנו קנינו לך את הבובה ולא הפר נואל!" לא אוכל לתאר את האכזבה, הצער והתסכול. הדמעות זרמו וזרמו… יותר מאוחר התברר שטרז ,מרי ומוריס אספו פרוטה לפרוטה כדי לקנות לי מתנה. עודפים לא היו אז.

טרז הבכורה, (אחרי מרסל) הייתה תמיד אימפולסיבית, נוחה לכעוס, אז פחדתי ממנה.

היום אני יודעת שהייתה נערה צעירה , בת 16 שהחזיקה את המשפחה, קיבלה החלטות, יזמה, דחפה ובזכותה אנחנו חיים. אימא לא הייתה מסוגלת לכך. אימא לא התאקלמה בחיים בפריז. היא ואבא הגיעו בשנות ה-30 מפולין וצרפתית היא לא דיברה.

אחותי מרי נישאה למוריס זמן מה לפני שעזבנו את צרפת. מאוד אהבתי אותו, הייתי שרה לו שירי אהבה ורוקמת עתיד משותף וורוד עבור שלושתנו- מרי, מוריס ואני. כאשר הם נישאו ורכשו לעצמם בית ביקוריי אצלם זכורים לי כשעות היפות ביותר. אהבתי אותם אהבת נפש וכשעליתי ארצה עם אימא ואחותי טרז, הפרידה הייתה קשה.

העלייה ארצה:

שני אחיי עלו לארץ עם "עליית הנוער" עם קום המדינה. אנחנו עלינו שנה אחרי כן באונייה "נגבה". טרז שהייתה קשורה למשמר הנגב בקשר של "בורוכוב דרור" (תנועת הנוער) לקחה אותנו – את אימא ואותי אתה. היות שבמשמר הנגב לא היו בני גילי (הייתי אז בת תשע) נשלחתי לקיבוץ גבעת ברנר. וכך קרה שבמקום להתאחד, לנסות מחדש ללכד משפחה בארץ, שוב נפרדנו זה מזה.

אי-אפשר להאשים את טרז, היא הייתה בעצמה צעירה כל-כך. אבל אותם אנשים שדחפו וכיוונו היו בכל זאת צריכים לתת על כך את הדעת. אימא כאמור לא הייתה מסוגלת לכוון דברים. שוב חל מהפך בחייה. היא בוודאי הייתה אובדת עצות כילדה קטנה…

הייתי לרוב עצובה בגבעת ברנר. בשום מקום לא הרגשתי בבית למרות הרצון הטוב שגילו כלפי. הרגשתי מאד בודדה. בכיתי המון. בעיקר בערבי חג היה מציף אותי גל חונק של דמעות והם שטפו ושטפו…..

הכיתה אליה הצטרפתי הייתה כיתה מיוחדת בגבעת ברנר, היות שלא היו כמעט ילדים במחזור הזה (ילידי שנות 40') צירפו לכיתה מכל הבא, היו שם בנות ילידות טורקיה, שני בנים מהולנד, אני מצרפת ועוד….

אז הייתי היחידה שלא ידעה עברית, התביישתי מאד, לא הייתה לי נפש חיה איתה יכולתי לדבר. הרגשתי רגשי נחיתות. רציתי להיות כמו כולם. גם כאשר נקרא דובר צרפתית התביישתי לדבר אתו. בכלל, "התביישתי" חוזר על כל צעד ושעל בחיי. היום אני שואלת את עצמי, למה לכל הרוחות?! (לא נפטרתי מזה).

במסגרת המפגשים בתכנית "הקשר הרב דורי" , המורה החליטה לעזור לי באיתור מידע על משפחתי. היא פנתה ל"יד ושם" ונתנה את שמי. כעבור מס' שבועות חזרו עם פרטים שנמצאו בארכיון של "יד ושם"- "דפי עד" שאמא מילאה בשנת 1955 על אבא ובנוסף דפים שמילאה אחותי בשנת 1975. ב"דפי עד" אלו רשום שמשה גרינברג היה במחנה דרנסי ב-1942 (מחנה מעבר שבו רוכזו יהודים מכל אזוריה של צרפת ושולחו למחנה אושוויץ בדרום מערב פולין). כמו כן, "יד ושם" מצאו מסמכים מארכיונים נוספים בעולם:

נמצאו רשומות מארכיון בארולסן, גרמניה שם מצוינים המסעות שעברו אבי משה ואחי מרסל החל מביתם בפריז ועד מותם באושוויץ.

מארכיון מוזיאון השואה וושינגטון, ארה"ב נמצאו כתבות וצילומים מ"הבית הורוד" הזכור לטובה.

בזכות המפגשים עם נכדתי נתגלו לי דברים ופרטים חדשים על חיי ומשפחתי. אמנם התחלתי בתחושה שאין לי מה לתרום ולספר אך בסוף גם תרמתי וגם נתרמתי והסיפור כבר ידוע לכם…

קישור לסרטון- בקישור

קישור לסרט שהוקרן באירוע הארצי- לחץ כאן

תשע"ו

מילון

אפיזודה
חג מולד

פר-נואל
סנטה-קלאוס

ציטוטים

”לא קיבלתי את מה שלכל ילד מגיע לקבל. והיום, כשיש לי ילדים אני מבינה שפספסתי.“

הקשר הרב דורי