מאגר סיפורי מורשת

באחת הפעמים נודע לנו מראש על בואם וידענו איך להתארגן. הם עברו מבית לבית וחפשו. זה היה די מפחיד (אותנו- הילדים). באותו יום קראה לי דודתי, זהבה אורלן, וגילתה לי שיש לה נשק "בלתי לגאלי"- בבית. היא בקשה ממני לשאת את הנשק הקנדי הכבד, ולהחביאו בין צמחי הקנה והסוף הנמצאים בקצה המגרש. בי לא יחשדו הבריטים אם אשהה בחוץ בשעת העוצר. דודתי עטפה את הנשק בשק לבל יבלוט ואני נשאתי אותו בפחד רב אל המחבוא בין קני הסוף.

לא גיליתי סוד זה לאף אחד כפי שביקשה ממני דודתי. כיום אני מגלה זאת לכם.אנו הילדים סירבנו ללמוד אנגלית בגלל יחס השלטונות אלינו. עלי לציין שגם לא היה לנו מורה לאנגלית אבל אחת הנשים בכפר,גב' טננוולד למדה אותנו בהתנדבות וכבר ידענו מעט התקדמנו יפה לדעתה,למרות זאת הפסקנו ללמוד. היינו מעורים בנעשה בארץ ובעולם. שוחחנו בעיקר על ההתיישבות היהודית החדשה בארץ. כל התיישבות חדשה בארץ, כל התנחלות הייתה חגיגה עבורנו ובפרט ישובי "חומה ומגדל" שהוקמו ב-193.8 מפה גדולה של ארצנו הייתה תלויה בכתה ובה סימנו כל ישוב חדש שעלה על הקרקע. בכדי לממן את עלות הטיול השנתי שלנו לירושלים בשנת 1940עבדנו בפרדס בהשקיית העצים בשעות אחה"צ, בהשגחת המורה שלנו חיים קלמנובסקי. שמות הילדים: אני- מלכה כרמי, חנה גולדשטיין, זלמן וויץ, ראובן ריהן, שרגא קנטור, יצחק אדמזון, נתן רוטנברג. בתקופת מלחמת העולם השנייה 1939-1945 הגיעו שמועות על השמדת היהודים, שוחחנו על כך בכיתה וקשה היה להאמין. זכור לי כי אסתר פומר חזרה ואמרה כי אביה(מוצא גרמניה) לא מאמין. לא ייתכן שהגרמנים יהיו כה אכזריים… הישוב בארץ פסק להתנגד לבריטים באותה העת. רבים התנדבו ללחום נגד הגרמנים. בחורינו התנדבו לבריגדה היהודית ולחמו שכם אחד עם הבריטים, אבל אחרי המלחמה הבריטים לא התחשבו בעזרתנו והוסיפו להגביל את העלייה. והצרו את צעדנו המחתרות-"ההגנה" "האצ"ל" והלח"י הוסיפו להלחם באנגלים ככל שיכלו עד- החלטת האנגלים לסיים את המנדט ולעזוב את הארץ. הכרזת המדינה ומלחמת השחרור בישוב היו ויכוחים בעד ונגד הכרזת המדינה. היה חשש שכל מדינות ערב יחד ופגעו בנו קשה ולא נוכל להם. "המדינה שבדרך" קראה לתושביה להתנדב לצבא. אף אני,כמו רבים אחרים באותה עת, התנדבתי לצבא ואף השתתפתי במצעד הצבאי הראשון ב 28.7.1948 היה זה לכבוד שבועת האמונים הראשונה של צה"ל. הצדענו לראש הממשלה דוד בן-גוריון וליעקב דורי-הרמטכ"ל הראשון של צה"ל.הם עמדו על הבמה והחזירו לנו הצדעה. זוכרת אני במיוחד את יום הכרזת המדינה.זה היה ביום שישי אחה"צ. הזדרזנו לגמור את עבודת המשק. ומהרדיו בקע קולו המוכר של בן גוריון :"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית…" . אני השתתפתי במצעד של הכרזת הצבא בשנת 1948.