מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדות

סבתא עמליה מספרת:

מהיום שנולדתי לא גרתי עם אבא ואמא שלי. את תקופת הפעוטות אינני זוכרת אמא שלי סיפרה לי שבכיתי המון ולא נתנו לה להיכנס אליי רק כל ארבע שעות להאכיל אותי היא ישבה ליד הדלת של התינוקות ובכתה. גם בפעוטון עמדתי ליד הגדר וביקשתי מכל מי שעבר שייקח אותי לאמא שלי.

אמא שלי הייתה מורה בבית הספר שהיה בקיבוץ ובכל הזדמנות ברחתי אליה לכיתה ובכל פעם החזירו אותי לפעוטון. בגיל הגן החינוך היה מאוד חופשי ואני ניצלתי את זה וכבר מגיל שלוש הייתי עולה לטבעון לבקר את סבתא שלי ובדרך הייתי צריכה לחצות יער גדול. הבעיה שלי ושל עוד רבים שפחדתי בלילה והייתי בורחת לבית ההורים שלי זה לא היה כל כך פשוט לברוח להורים כי לא הייתה תאורת רחוב לא היו כבישים וליד הגן בדרך לבית ההורים שלי ישבה שומרת הלילה. אני זוכרת שהסתתרתי מאחורי גזע עץ אלון עד ששומרת הלילה תקום ותלך לאחד מבתי הילדים ואז הייתי רצה בבהלה להורים.

תמיד הייתי יחפה כי לא היו נעלי בית ובחורף הגעתי מלאה עם בוץ להורים וניקו לי את הרגליים בתוך דלי עם מים קרים כי לא הייתה מקלחת (הייתה מקלחת ציבורית). למזלי הטוב הורי לא החזירו אותי בלילה לבית הילדים. הם מצאו מיטה מברזל עם מזרון ישן, הורי הכינו לי את המיטה עוד לפני שהגעתי בבהלה הביתה. אמא שלי דאגה להקים אותי ולהלביש אותי לפני שהמטפלת העירה את הילדים בגן והשכיבה אותי במיטה בגן וקמתי עם כל הילדים אבל לבושה בבגדים. כך הילדים הגדולים בגן לא הציקו לי (הגילאים בגן היו: מגיל שנתיים וחצי עד שבע שנים) ולא ידעו שברחתי כל לילה.

כשהתבגרתי הלכתי לגננת ולמטפלת שלי ושאלתי אותן האם הם ידעו שברחתי כל לילה והם הגיבו לי שהם ידעו אבל שיתפו פעולה עם אמא שלי.

 נערה במעיין חרוד

הזוית האישית

סבתא עמליה מספרת לאיתי על ילדותה בקיבוץ.