מאגר סיפורי מורשת

שמי עדה בוכובזה, סבתא של איילת בוכובזה, נולדתי בתאריך 10.1.1955.

אימא שלי הרגישה שיש לה עוד מישהו בבטן, הרופאים לא האמינו לה, אבל נולדה לי עוד אחות רותי היינו באינקובטור (פגייה). אני הייתי גדולה וחזקה, אז לקחו אותי הביתה. רותי נשארה בבית חולים, אחרי חודש קראו להורים שלי לבוא לקחת אותה. כשאימא שלי באה לקחת אותה, אמרו לה שרותי נפטרה. אימא שלי לא ראתה את הגופה ואין קבר, לכן אני לפעמים חושבת שרותי נחטפה, כמו שאז חטפו לפעמים תינוקות ונתנו אותם למשפחות שרצו לאמץ ילדים, (ניסיתי לבדוק את זה ולא הצלחתי לקבל תשובה). לפעמים, אנשים אומרים לי שהם מכירים מישהי שדומה לי, אז אני מתחילה לחשוב שאולי רותי חייה באיזה מקום.

גדלתי בקיבוץ אלונים, בו אני חייה כיום וכאן גדלו ילדי: יונתן, אורית ואיתמר. הרבה שנים הייתי גננת, בגיל מבוגר למדתי הוראה לחינוך מיוחד ועבדתי לעבוד עם נוער בסיכון.

בית הורי

להורי היה בית קטן, כמו שהיה מקובל בקיבוץ וקראו לו החדר של ההורים. רוב החיים שלנו התנהלו בבית שנקרא בית כולל. בו הייתה הכיתת הלימוד שלנו, חדרי שינה שישנו בהם שלושה ארבעה ילדים, מקלחות ופינות משחק. לחדר ההורים באנו אחרי הצהריים, שהינו בו שלוש שעות וחזרנו בערב לבית הכולל ולחברת הילדים. בשבתות גם בילינו עם ההורים וגם עם הילדים. בבית הוריי לא הייתה טלויזיה וכמובן לא מחשב, שמעו רדיו בעיקר חדשות והרצאות וקראו ספרים.

החגים והאירועים החשובים התקיימו בחדר אוכל הקיבוצי ופחות בבית המשפחתי. לא נסענו לטיולים משפחתיים כי כמעט לא היו אז מכוניות (להורים שלי לא היה רישיון), מאחר ולא נשארו להוריי כמעט קרובי משפחה, אז היה די נדיר לארח ולהתארח. אני מאוד אהבתי לנסוע עם הוריי לעיר לקנות נעליים ולראות סרט בקולנוע.

חגים ומועדים בילדותי

את כל החגים חגגנו ביחד, כל ילדי הקיבוץ, עם כל חברי הקיבוץ, באולם תרבות וספורט גדול או בחדר האוכל, שזה כמו אולם של מסעדה גדולה,  שיש בה מקום למאות אנשים. היו מסדרים שולחנות ארוכים מקצה אחד לקצה השני של האולם, עם ספסלים וכסאות. ישבנו יחד כולנו ותמיד גם הזמנו אורחים. הקיבוץ היה כמו משפחה אחת גדולה. כולם הכירו את כולם. ביחד הכנו את אירועי החג וביחד גם סידרנו  לקראת וניקינו בסוף.

חנוכה בקיבוץ אלונים

בערב חג החנוכה ערב החג הראשון היו עושים הפסקת חשמל לשעה בכל הקיבוץ. כל משפחה הדליקה בביתה נרות ושרה שירי חג. אחרי זה יצאנו בשיירה עם לפידים שההורים הכינו לנו מקופסאות שימורים ריקות שחוברו למקלות ארוכים, או מחצאי אשכוליות, בפנים הלפיד שמו נר או סמרטוט טבול בנפט שהדליקו. הלכנו ושרנו עם הלפידים עד שנפגשנו ברחבת חדר האוכל, בינתיים ילדי כיתת הבר מצוה, כיתה ז', רצו במרוץ שליחים, הם העבירו לפיד שהודלק ליד פסל אלכסנדר זייד והביאו את הלפיד הבוער לרחבה. שם התקיים טקס  של הדלקת נרות ושירת שירי חנוכה. לאורך כל שבוע חנוכה, הדליקו בחדר האוכל את החנוכיה הגדולה, כל פעם ילדי כיתה אחרת עם ההורים. ושרנו את שירי החג. באמצע השבוע התכנסנו לערב לביבות שבו הכינה כל משפחה על פתילה או מיכל גז קטן, עם מחבת שהביאו מהבית. יש משפחות שהכינו לביבות מלוחות עם בצל. יש משפחות שהכינו לביבות מתוקות. ואכלנו כמויות, כמעט עד שהתפוצצנו.

חג הפסח

לקראת חג הפסח התחילו ההכנות כמה ימים קודם בניקיונות בכל הקיבוץ. התפקיד שלי בבית הוריי היה לנקות את הספרים. הייתי לוקחת כל ספר למרפסת, חובטת בו בעדינות ומנערת את הדפים כדי שעש ומזיקים אחרים יפלו ממנו והוא יישמר היטב. תפקיד נוסף, עזרתי לסבתא לשפשף את הכפיות כסף שיבריקו. לא היו להורים שלנו הרבה חפצים בבתים. להורים שלי לא היו דברים שקיבלו מהוריהם כי הוריי עלו מאד צעירים לארץ, מפולין. לפני השואה. הם לא ידעו, אף אחד לא ידע שתהיה שואה ושכמעט כל בני משפחתם יושמדו, לכן גם לא זכו לקבל ולשמור דברים וחפצים מבית הוריהם.

בשעות הצהריים של ערב החג היה עובר טרקטור ומחלק מתנות לחג יין, פרחים ומעדנים. בערב נפגשנו באולם הגדול, כולם לבושים חגיגית לקראת ליל הסדר. השולחנות הערוכים היו מכוסים מפות לבנות ומקושטים. כולם ישבו יחד. קראנו מההגדה, אבל הגדה של קיבוצים, הרבה שירים ומעט מהמסורת. כל קטע נקרא ע'י קריין אחר. מי שקיבל תפקיד לקרוא מההגדה, הרגיש כבוד גדול. זה לא פשוט לקרוא בקול רם באולם גדול, מול יותר מ 1000 איש. את הטקס ליוותה גם מקהלה ששרה שירי אביב. פעם הוריי הזמינו קרוב משפחה של אבי, אחד מהמעטים ששרדו. הוא היה ניצול שואה והוא כל כך התרגש בטקס החגיגי, ליל סדר קיבוצי רב משתתפים, שלדעתי הוא קצת השתכר וגם בכה וגם שמח שהוא זכה להיות באירוע כזה.

לילדים היו מטלות בקיבוץ

קטפנו פירות במטעים, בכרמים ובפרדסים. עישבנו שדות ודיללנו שתילים. כך היה גם בחופשת הפסח. את הימים החופשיים בילינו בהרבה משחקים בחוץ, כדורגל בלי כדור, מחניים, תופסת ועוד. וכמובן גם במשחקים בתוך הבית, מונופול, סולמות וחבלים ומשחקי קלפים. יום אחד בשבוע החופש נסענו לעיר הגדולה, חיפה, באוטובוס. לראות סרט או לגן חיות. החגים בקיבוץ היו חילוניים, לא שמרו על כשרות ולא התפללו, אבל הייתה אווירה מאד מאד חגיגית ומיוחדת.

אחד הדברים היפים בליל הסדר הקיבוצי של פעם היה שכולם הזמינו אורחים, בני משפחה וחברים שגרו בעיר. ההורים שלי כמעט לא סיפרו לי איך הם חגגו את החגים בילדותם. היה להם מאד קשה לדבר על מה שהיה בפולין בגלל האובדן של משפחותיהם שהיה גדול מנשוא. רק לגבי חנוכה, אמי סיפרה שהיו משחקים בסביבון שהיו כתובות עליו האותיות, נ. ג. ה. ש. – כלומר נס גדול היה שם, בארץ ישראל. ובפסח, היה להן כיף גדול, במוצאי החג, לרוץ לאכול חמץ.

בית אמא ואבא של סבתא עדה

אבא שלי אליהו שטרן

אבי, אליהו שטרן נולד בפולין בעיר קליש בתאריך 15.9.1915 ונפטר בתאריך 20.7.1995, כשהוא היה כמעט בן 80. בהיותו בן תשע  עלתה משפחתו לפלסטינה (עוד לא הייתה מדינת ישראל), אבל המשפחה בגלל קשיים כלכליים נאלצה לעבור חזרה לפולין.

אליהו סיים תיכון בהצטיינות ולא קיבלו אותו לאקדמייה כי הוא היה יהודי. אליהו היה מדריך בתנועה הציונית בחלוץ הצעיר ונתן הרצאות לצעירים. אליהו עלה לארץ בשנת 1939 ובכך ניצל מהשואה. כמעט כל בני משפחתו נספו בשואה. בארץ הוא עבד כפועל בסדום ושם הוא נפצע קשה כך שכמעט נכרתה לו הרגל ואז הפך לסנדלר. באותה תקופה התחתן עם אימא שלי, שרה והם עברו לגור בקיבוץ אלונים, שם נולדו להם שלושה ילדים.

אליהו עבד בחקלאות ובמשך הזמן הפך למורה בתיכון, במקביל למד באוניברסיטה והוציא דוקטורט (תואר ד"ר) בגיל מבוגר. אליהו עבד כהיסטוריון וחוקר שואה במוזיאון בית לוחמי הגטאות. אליהו היה צמחוני ועסק גם ביוגה, כי הבין את הקשר בין הגוף, הנפש והשכל. אליהו היה אדם מאוד צנוע, אבל היה אמיץ תמיד לחשוב ולהביע את דעתו העצמאית. מה שאפיין אותו שהוא תמיד חשב שאנשים צריכים ללמוד ולהתפתח כל הזמן.

אימא שלי שרה אברבוך

שרה אברבוך (לפני שהתחנה עם אליהו שטרן), נולדה בתאריך 25.2.1921 , בעיר לודז' שבפולין ונפטרה בתאריך 17.5.2008 כשהייתה בת 87. שרה הייתה תלמידה מאוד טובה ופעילה בתנועה הציונית. היא הכירה את אליהו בשנת 1935, כשהוא בא להדריך בעיר שלה. בשנת 1936, בגיל 15 עלתה לארץ והמשיכה להתכתב עם אבא שלי. כמעט כל משפחתה נספתה בשואה. היא למדה בחברת נוער בתל חי שם בניי הנוער עבדו בחקלאות וגם קצת למדו. היא עבדה גם בחקלאות, בסלילת כבישים ובמוסד לילדים פגועים.

בקיבוץ אלונים היא מאוד אהבה לעבוד בגן ירק, בגידול ירקות. במשך השנים היא עבדה גם במערכת החינוך וגם הייתה מבשלת מאוד טובה במטבח, שבישל אוכל לכל חברי הקיבוץ. שרה הייתה מאוד מוכשרת באומנות בגלל שלא היה לה כסף ללימודים היא הייתה עובדת משמרות כפולות ובימי חופשה נוסעת ללימודי קרמיקה. לא הייתה לה מספיק השכלה והיא התאמצה ללמוד כל הזמן עוד ועוד אנגלית וכימיה כדי להרכיב צבעים לקרמיקה. העבודות שלה הוצגו בתערוכות שונות בארץ.

בקיבוץ היה נהוג שלכל משפחה שנפטר לה בן משפחה, המשפחה קיבלה כד או עציץ מעשה ידה, כדי להניח על הקבר. שרה הייתה צוחקת ואומרת שבבית קברות יש לה את התערוכה הכי גדולה. שרה הייתה אישה מאוד אמיצה, אמרה תמיד מה שהיא חושבת באופן ישיר ונחרץ. היא הייתה בעלת חוש הומור ציני מאוד, היא אהבה לקרוא ספרי מתח ולצפות בסדרות רצח.

כל שנותיה שרה הלכה לחוגים, להרצאות, להצגות תיאטרון ולטיולים. היו לה חברות והיא שמרה איתן על קשר במסירות רבה לאורך עשרות שנים. שרה ואליהו כל חייהם הבוגרים, היו באבל על בני משפחותיהם שנספו בשואה ועל עולמם שהיה בפולין ונחרב.

עבודות הקרמיקה של סבתא שרה

סבתא שרה הייתה חלוצה שאהבה לעבוד בחקלאות. כשהייתה מאד צעירה אפילו השתתפה בסלילת כביש בגדרה. עבודה פיזית קשה ביותר. בשלב מסויים היא החלה להתעניין בקרמיקה והיה לה סטודיו קטן בקיבוץ שבו עבדה. היא התעניינה במיוחד בסגנון של תקופות קדומות והעבודות שלה נעשו בעבודת יד, לא אובניים. הצבע הירוק כחול כמו שרואים על הכד, היה אחד הצבעים האהובים עליה. היא הייתה מבקרת במוזיאונים, כמו מוזיאון ישראל בירושלים, שיש בהם כלים עתיקים, ולומדת את הסגנון. בעבר הרחוק לפני מאות שנים, הכלים האלה היו שימושיים.

בתקופה של סבתא שרה הקרמיקה שלה שימשה בעיקר לקישוט בתים וגינות. אני אוהבת לשתול צמחים בכלי הקרמיקה שלה. עבודות של סבתא שרה הן גם מזכרת אומנותית אישית שלי ממנה והן גם מזכירות לי, שהיא הייתה אישה מאד נחושה ואמיצה. בתקופה שלה בקיבוץ לא היה כסף לתחביבים והיא עשתה כל מאמץ להשיג חימר, לקנות תנור שריפה ישן, כלים וצבעים. היא הייתה עובדת משמרות כפולות כדי שיהיה לה יום חופש שבו תוכל לנסוע מחוץ לקיבוץ וללמוד קרמיקה אצל מורים מפורסמים. בערב היא יושבת בסטודיו ועובדת עד מאוחר בלילה ועושה נסיונות עם החימר, עם הצבעים, עם שריפת העבודות בתנור בטמפרטורות חום שונות.

היא הייתה מאד סקרנית ורצתה לדעת עוד ועוד. בקיבוץ אמרו לה שיעזרו לה לקנות חומרים ושהיא תיתן לכל משפחה שניפטר לה מישהו, עבודה, כד או צנצנת או עציץ לקבר. וככה יצא שהרבה עבודות שלה מקשטות את בית הקברות בקיבוץ אלונים, אבל גם עבודות יפות שלה קישטו ומקשטות בתים של אנשים חובבי אומנות. היום יש שוב התעניינות מחודשת בסיגנון הזה. אפילו יש קבוצות של אספנים שמתעניינים בסיגנונות של פעם, כולל בעבודות של סבתא שרה. קרוב משפחה שלנו שהוא אספן וינטז' בדיוק בימים האלה כותב בבלוג שלו על סגנון עבודותיה של סבתא שרה. העבודות שלה, במיוחד בסגנון העתיק, מעוררות בי געגוע אליה, והערכה גדולה מאד לדור שלה. חלוצים שעלו מחו"ל  עבדו מאד קשה לבנות את הארץ להקים משפחות, ולהתגבר על קשיים רבים.

סבתא שרה מייצגת גם את הרצון לבטא את עצמה באופן אומנותי ולא לתת למחסור כלכלי או דעת קהל מלחיצה להפריע לה בהתפתחות שלה. בנוסף הייתה גם מאד מוכשרת בתחומי האומנות ומלאכת היד. אחד הדברים שהיא הצטיינה בהם היה סריגה עבור בני המשפחה. היא היתה סורגת לנו סוודרים, אפודות, גרביות, צעיפים ועוד. היא היתה ממציאה דוגמאות ושילובי צבעים מרהיבים. לפעמים היה לה צמר חדש לסריגה וכשלא היה מספיק צמר חדש היא היתה אוספת סודרים ישנים שאנשים כבר לא לבשו. הייתה פורמת אותם בזהירות ומגלגלת את החוט הפרום לכדור. אח"כ הייתה הופכת שרפרף ועל ארבע רגליים והיתה מגלגלת את כדור הצמר למעין אלומה של חוטים כדי שאפשר יהיה לכבסם וליבשם. אחרי הכביסה והיבוש אלומת החוטים היתה מגולגלת לכדור ואז הייתה מתחילה מלאכת הסריגה. זה היה תהליך של שעות-עבודה עד שחומר הגלם, כדור הצמר היה מוכן, נקי, רך ונעים לשימוש חוזר ואז כמובן עבודת הסריגה החלה. אהבתי לעזור לאימא שלי בפרימת הסוודרים הישנים, זה היה לי ממש כיף! גם אהבתי לעזור בשאר עבודת הכנת הצמר.

אני, כמובן, מאד מתגעגעת להורים שלי, אבל יש זיכרונות שמעלים בי חיוך והרגשה טובה. זהו אחד מהם.

סבתא עדה נזכרת בזיכרון נוסף:

הוריי לא ידעו לשיר יפה, הם היו זייפנים נוראיים והם התביישו בכך, אבל אמי הייתה מדקלמת לנו דיקלום בפולנית, שפת האם שלה שבה כמעט ולא דיברה מאז שעלתה לארץ. את הדיקלום הזה היא גם נהגה לדקלם לנכדים שלה. לדיקלום הזה קוראים "אה אה קוטקי דבה…" תמיד המילים הצחיקו אותי. בכלל לא ידעתי את פרושן, עד שמצאנו אותן בעברית ופולנית. השיר בפולנית את אבי מעולם לא שמעתי שר, מלבד שיר אחד, אותו כנראה למד בצעירותו כשהיה במחנה הכשרה ציוני בפולין. במחנה זה, שנקרא קיבוץ בורכוב, הוא למד יחד עם עוד יהודים צעירים לעבוד עבודה חקלאית. שם כנראה למדו את השיר "קום בחור עצל". אבא שלי זימר בקול שקט את שתי השורות הראשונות "קום בחור עצל" לא ידעתי שהיו עוד שורות עם תרנגול וקוקוריקו. כנראה שהוא שהיה אדם מאד רציני, התבייש להשמיע קולות של תרנגול… או שלא זכר, כי למרות רצינותו היה לו הומור נחמד.

לגבי סירטון הילדים הנחמד בפולנית, ממש משמח אותי לראות שהוא מוגש ומונגש גם לילדים של הזמן הזה. נחמד שהוא ממשיך לשמח ילדים ומבוגרים, אם כי לי תמיד ישאר בראש, כמו הקלטה, הדיקלום בקולה של אמי בקצב ובהדגשות שלה ולגבי משחקי ילדות, אהבנו מאד לשחק במשחק שקראו לו ריכוז, היום הוא נקרא מונופול. וכן גם במשחקי רביעיות ובכל פעם שאני משחקת עם הנכדים שלי ברביעיות או מונופול אני מתרגשת בתוך ליבי ושמחה גם שהמשחקים האלו עוד קיימים וילדים משחקים בהם וגם כמובן שהנכדים שלי משחקים איתי. בילדותי לא הסכמתי שחברותיי תרמנה אותי. אבל עם הנכדים הרמאויות הקטנות רק מצחיקות אותי…

התחביב שלי בנעוריי היה לקרוא ספרים. קראתי המון המון. בגלל שבימי ילדותי ונעוריי לא היו לנו מזגנים, בקיץ סבלתי מאד מהחום, לכן היתי שוכבת על הרצפה וקוראת. לפעמים היה כל כך חם עד שהמקום הקריר היחיד היה מתחת למיטה… ושם רבצתי להנאתי במשך שעות וקראתי וקראתי וקראתי… כדי לראות סרטים היינו צריכים לנסוע לעיר הגדולה חיפה, שם בבתי קולנוע צפינו בסרטים. בתי הקולנוע היו אולמות גדולים, לא קניונים שאז עדיין לא היו בארץ. במיוחד זכור לי הסרט "חלף עם הרוח", שהיה מאד מרגש וגם מאד ארוך… עד היום תמונות ממנו שמורות בזכרוני.

עד התיכון למדנו בבית ספר קיבוצי קטן ונחמד באלונים. היינו בערך 14 או 16 תלמידים בכיתה. בכל שיכבה הייתה כיתה אחת. לכל כיתה היה שם שקיבלה בתחילת כיתה א', והשם נשאר עד היום. לדוגמה, לקבוצת הווטסאפ של בני כיתתי קוראים "כיתת מעיין" כמו אז, למרות שכולנו כבר עברנו את גיל 60.

גם פעילות תנועת הנוער התבצעה עם אותם בני כיתה כמו כל שעות הפנאי. הייתה משמעות רבה לקשרים החברתיים עם בני הכיתה, לטוב ולפחות טוב. כולם היו באותן פעולות ופעילויות ובכלל לא העלנו בדעתנו לא להשתתף בהן. מבחינת שירים שאהבנו לשמוע, הרי האפשרות היחידה היתה רק רדיו… ומה שהשמיעו ברדיו, זה מה ששמענו. באותה תקופה היו מאד מקובלות הלהקות הצבאיות ששרו שירים ישראליים. היו גם הרכבים אהובים כמו "צמד דרום", "הדודאים", "שלישיית גשר הירקון" ועוד. עד היום אני אוהבת לשיר לנכדים שלי את השירים.

כל יום עבדנו בענפים של הקיבוץ אחרי שעות בית הספר. או שעזרו בגני הילדים (רק הבנות..), או שעבדנו בחקלאות או במטבח של הקיבוץ בהכנת ארוחת ערב.  לא תמיד אהבתי לעבוד בגשם בפרדס. זה לא היה קל, אבל היום אני חושבת שזה חינוך טוב לאחריות ולרצינות. את פירות ההדר, לדוגמה, היה צריך לקטוף ולשווק. אי אפשר היה לחכות לימים נעימים ונוחים שיגיעו, עד אז הפרי היה נרקב. הייתה לנו גם חוות בע"ח שנקראה "חצר חי". היינו באים שלוש פעמים ביום לחלוב את העיזים, להוציא אותן ואת האווזים למרעה לאכילת עשב להאכיל תרנגולות, לאסוף ביצים ועוד. בחורף, היינו צריכים להשרות לחם יבש שנשאר מהמטבח של הקיבוץ באמבטיות גדולות במים, לסחוט את הלחם ולתת לאווזים. המים היו קרים מאד והידיים שלנו כמעט קפאו… ובסוף כשנכנסנו עם הלחם הרטוב למתחם שלהם, הברווזים החצופים התנפלו עלינו וניקרו אותנו. זה היה לא נעים בכלל, אבל כאמור זה לימד אותנו אחריות לגידול בע"ח. כיום כשאני פוגשת את אסתרק'ה, האישה היקרה שהייתה אחראית על חצר חי ועל עבודתנו, אני צוחקת איתה על איך שהיא רדתה בנו הילדים.

השירות הצבאי שלי 

התגייסתי לצבא בשנת 1973. באמצע מלחמת יום כיפור. זאת הייתה מלחמה מאד קשה והייתה בארץ אוירה מאד עצובה. אותי שלחו להיות מרכזנית. זה היה תפקיד מאד מיוחד. הטלפונים היו באופן אחר ממה שכיום ובכלל לא היו טלפונים סלולריים. כל מי שהיה בצבא ורצה לדבר עם מישהו בטלפון היה צריך להתקשר למרכזיה והיינו מחברים את הקו החיוג שלו, כדי שיוכל ולדבר. אנחנו הינו מכניסות חוטים ללוח מחורר, עם פלאג וכך מאפשרות לאנשים להתקשר, או מחייגות עבורם. בקלות היה אפשר לנתק באמצע את השיחות, ולכן היה עלינו להיזהר ולא לטעות בין החוטים. תרומה חשובה לחיים שלי מהשרות הצבאי הייתה שהכרתי המון סוגי אנשים והתנהגויות שלא פגשתי בילדותי ובנערותי בקיבוץ – אנשים שונים ואחרים. זה הוסיף לי מאד להכרת החברה הישראלית ועזר לי ללמוד להתמודד בהמשך חיי עם אוכלוסיות מגוונות. שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא, קראו לי למילואים, שזה אומר לעשות את אותה 6העבודה כמו חיילת רגילה, אבל רק חודש אחד ובבסיס אחר. המילואים שלי היו בשארם-א-שייח, מקום יפהפה עם ים מדהים, שכיום כבר לא שייך למדינת ישראל.

בשירות המילואים הכרתי את סבא שלקח אותי לטיולים יפים באיזור והפכנו לזוג.

המאכלים של פעם

גדלתי בקיבוץ בשנות ה-50 וה-60. מעולם לא חסרו לנו דברים בסיסיים כמו קורת גג, ביגוד הנעלה ומזון. וכמובן השקיעו בחינוך ובלימודים שלנו. אבל האוכל לא היה משהו.. היה זה אוכל שבושל במטבח גדול לכל ילדי וחברי הקיבוץ. אוכל בסיסי ומזין, אבל לא ממש מפנק. במשך ימות השבוע אכלנו איטריות עם סוכר וקינמון, פירה תפוחי אדמה, קציצות בשר ודגים מטוגנים. הירקות היו מבושלים באופן דיי מזעזע… שאוכל יכול להיות מפנק ומאד ומאד מאד טעים למדתי רק כשהכרתי את משפחת בוכובזה. לפעמים, היינו מערבבים סוכר עם מרגרינה וקקאו ויוצרים ממרח שוקולד. שני פינוקים ייחודיים בלבד זכורים לי.

בשבתות היינו הולכים לטייל ביער האורנים הסמוך, אוספים פיטריות, ובבית  לא במטבח הקיבוצי, מטגנים את הפיטריות עם בצל, תפוחי אדמה וביצים. הריח היה חלומי והטעם נפלא, אבל זה היה מספר פעמים דיי מועט בשנה. ופינוק נחמד אחר, היה השוקולד. כל אחד ביום שישי קיבל קוביית שוקולד אחת, והתענג עליה מאד מאד. בשלב יותר מאוחר אימא שלי השיגה תנור אפיה והייתה אופה למשפחה עוגות טעימות, ממצרכים בסיסיים, אבל  הריח והטעם היו נפלאים ונעמו לנו מאד. באותן שנים להוריי עדיין  לא היה מקרר בבית, אבל היו כמה סבתות, אמהות של חברי הקיבוץ שלהן היה מקרר. לפעמים הן הסכימו שאמי תכין גלידה ביתית ותקפיא אצלן.

חפצים מהקיבוץ:

הקשר הרב דורי – מצגת לאתר של איילת בוכובזה

הזוית האישית

סבתא עדה ונכדתה איילת השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבי"ס אוסישקין רמת השרון בהובלתה של המורה המובילה הילה בורנשטיין.