מאגר סיפורי מורשת

הוריי עלו מפרס בשנת 1950 היישר למעברה בכרכור.

כשנולדתי, בשנת 1957, הוריי עברו מהאוהלים לבית צמוד קרקע ברחוב סמטת אסתר. ילדותי בכרכור הייתה דלת אמצעים, אך מלאה בחום ואהבה. אבי היה עובד כפיים ואמי עבדה קשה במטבח של חדר האוכל בבית הספר "ממלכתי כרכור", שליאן נכדתי לומדת בו כיום.

זיכרון ילדותי חרוט בי עד היום כתלמידה בבית הספר ובסוף יום הייתי הולכת לעזור לאמי בכדי להקל עליה בעבודה. אמי, גם עבדה בביתה של גברת האריס {מול הספרייה בכרכור} בית שנבנה מימי הבריטים, היינו מחכים לאמי תחת עץ התות עד שאמא סיימה לעבוד. כרכור, שלא כמו היום, הייתה מלאה בפרדסים, שדות של חרציות, ריחות של פרדסים, פרות, תרנגולות ועצי אקליפטוס.

שיחקנו במרחבים בחבל, קלאס וגומי. עד שהתקינו לנו מתקנים – שמחנו מאוד!  היינו חוזרים שמחים ומאושרים הביתה. לא היו הרבה אפשרויות בילוי, לא הייתה טלוויזיה ולא תחבורה סדירה לצאת מכרכור. אהבנו ללכת ברגל לקולנוע הראשון. לצערי, המועצה המקומית הרסה את מבנה הקולנוע בשנה האחרונה.

זיכרון ילדות נוסף מכביש דרך הבנים כשהייתי קטנה חליתי בשעלת. אמא שלי עטפה אותי בשמיכות ועצרה איש ועגלה שיקח אותנו לרופא, ד'ר אברהם. במהלך הדרך אני ואמי נפלנו מהסוס לכביש… עד היום שאני נוסעת בכביש זה עולים בי זיכרונות.

אמי הקנתה לנו תמיד את ערך הלמידה, אבי את ערך הכבוד והעבודה. מכיוון שהם עבדו בעבודות כפיים קשות מאוד, הם חסכו את כל כספם בכדי שכל ששת האחים ילמדו.

הזוית האישית

סבתא מירי יוסף: " כל המשפחה גרה בכרכור, כולל דור ההמשך  – אוהבים ונושמים את היישוב שגדלנו בו ומגדלים את צאצאינו בגאווה!!!"