מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות ילדות מימי המלחמה ברומא והחיים שאחרי

סבתא ניצה מספרת:

נולדתי ברומא שבאיטליה בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשם רוסנה. בארץ שיניתי את השם לניצה. אמי יולנדה הייתה בת למשפחת יהודים ידועה ועשירה ברומא בשם די-קסטרו. אבי גינו, גויס לצבא עם פרוץ המלחמה ברומא ולא היה איתנו במשך כל תקופת המלחמה. אמי נשארה לבד עם שלושה ילדים קטנים. בתקופה זו אחי השלישי נולד ב – 10 לאוקטובר 1943 שבוע בלבד לפני גירוש יהודי רומא למחנות ריכוז ב- 16 לאוקטובר – 1943.

החיפוש אחר מקום מסתור

משפחתה של אמי התפזרה לכל עבר לחפש מסתור. אמי ברחה איתי ועם אחיי לקרובי משפחה שגרו באחד הכפרים מחוץ לרומא. הייתה שמועה כי הגרמנים לא חיפשו את היהודים בכפרים. הסתתרנו אצל המשפחה המארחת תקופה קצרה מאוד משום שהגרמנים החלו לחפש גם בכפרים. היה ידוע כי משפחות שהחביאו יהודים היו צפויים לעונש מהגרמנים. לכן, המשפחה שהסתירה אותנו אמרה לנו לעזוב כי היא חששה לחייה. עזבנו בדחיפות את המקום כדי לחפש מסתור אחר.

אני הולכת לאיבוד

במהלך הבריחה, כאשר אמי נושאת את אחי התינוק בזרועותיה נשמעה אזעקה. היא החלה לרוץ בחיפוש אחר מסתור. אני, שהייתי מאוד קטנה (רק שנתיים וחצי) לא הצלחתי להשיג אותה ונשארתי מאחור. כאשר אימי הגיעה למקום בטוח, היא שמה לב שאני לא נמצאת איתה. היא נתקפה בהלה גדולה והחלה לחפש אותי בסביבה.

היא לא הצליחה למצוא אותי. רק למחרת כאשר היא שואלת עוברים ושבים אם ראו ילדה קטנה לבד ברחוב, ומתדפקת בדלתות הבתים בסביבה, היא מצאה אדם שאמר לה שהוא מצא ילדה קטנה בוכה ברחוב. הוא מסר אותי לאישה שגרה באחד הבתים לא רחוק משם.

האיש הוביל את אמי לבית בו הייתי. אמא מצאה אותי ישנה במיטה גדולה. האישה סיפרה לה שבכיתי מאוד וביקשתי אותה. אמא שלי הודתה לאישה שטיפלה בי מאוד יפה ומשם המשכנו הלאה לחפש מקום מסתור. (את הסיפור הזה אני לא זוכרת בגלל שהייתי מאוד קטנה שמעתי אותו מאמי. המדהים הוא כי כעבור הרבה שנים לאחר שאימי נפטרה, מצאתי בין חפציה בתוך אחד הספרים שני דפי מחברת ישנים כתובים בכתב ידה: תיעוד של האירוע הזה בו הלכתי לאיבוד. היה מצמרר לקרוא שוב את הסיפור. כאילו היא השאירה אותו במיוחד לתזכורת בשבילי).

זכרונות מרוקה דה פאפה

לאחר המקרה בו הלכתי לאיבוד היא החליטה לא להסתכן יותר. היא לקחה אותנו למכרים של אבי שגרו ברוקה דה – פאפה כפר רחוק מרומא. זה היה כרוך בסיכון מסוים מכיוון שהיה חשש שלא ירצו להסתיר יהודים. לשמחתנו התקבלנו בסבר פנים יפות וחיינו אצלם עד תום המלחמה.

מהתקופה הזאת בה חיינו אצל המכרים נשארו לי מעט זכרונות יותר נכון הבזקי תמונות.

אז כבר הייתי בת שלוש. אני זוכרת את הבית ואת החדר בו חיינו. את המדרגות שהובילו לבית. אלה היו מדרגות צבועות בצבע לבן ומאוד תלולות כיוון שהכפר הזה היה בנוי על צלע הר מאוד תלול.

סיום המלחמה

עם סיום המלחמה ברומא, ביוני 1944 חזרנו לעיר. עברנו לגור אצל סבא וסבתא, הורי אמי, שהצליחו לשרוד את המלחמה. כעבור זמן קצר חזר אבי והמשפחה ניסתה להשתקם מחדש. אבי שהיה צלם במקצועו ניסה להתפרנס מצילום אבל זה לא כל כך הצליח. המצב הכלכלי אחרי המלחמה היה קשה מאוד. גם המשפחות היהודיות שהיו מאוד אמידות לפני המלחמה, כמו במשפחתה של אמי, איבדו הכל. עקב המצב הקשה התערערו יחסי הורי וכעבור ארבע שנים מסיום המלחמה הורי נפרדו. זמן קצר לאחר מכן ב – 1948 נולד אחי הרביעי. אמא נותרה לבד עם ארבעה ילדים קטנים. היא נאלצה לצאת לעבוד על מנת להתפרנס. אנחנו הילדים נשארנו בבית בהשגחת סבינו. אחותי רוברטה ואני היינו כבר בנות שש ושבע. לאור המציאות, הפכנו שתינו לילדות מאוד עצמאיות.

גרנו ברחוב ראשי. למטה לאורך הרחוב הייתה מסעדה, מעדניה, מאפייה ובית קולנוע. כיוון שהמעלית בבניין הייתה מקולקלת, נהגו השכנים לבקש מאיתנו לעשות עבורם שליחויות. עשינו קניות במעדניה או לקחת מאפה מהמאפיה. בתמורה היו נותנים לנו כמה לירטות (כסף איטלקי). בכסף הזה יכולנו לקנות ממתקים מהרוכלים שמכרו את מרכולתם בכניסה לבית הקולנוע. ידענו איך לשלם ולספור את העודף שקיבלנו מהקניות שעשינו לשכנים. נסענו לבד בחשמלית (אוטובוס שנוסע על כבל חשמל) לבקר את אבינו שהיה גר במקום אחר.

התקופה שלאחר המלחמה ועד העלייה לארץ נחרטה היטב בזיכרוני. למרות שהייתי ילדה מאוד קטנה, נשארו לי חוויות והבזקי תמונות מאוד ברורים מאותה תקופה.

שחרור רומא

אחת החוויות שזכורה לי היטב הייתה שחרור רומא על ידי בנות הברית.

רומא

בזמן השחרור הייתי ילדה רק בת שלוש וחצי, גרנו ברחוב ראשי – ויה אפייה נואבה. יום אחד עברו חיילים אמריקאים על גבי ג'יפים וטנקים ברחוב בו גרנו. הייתה המולה רבה ופרצי שמחה שלא ידעו גבול. האנשים יצאו לרחובות, נופפו לחיילים בשמחה רבה. החיילים זרקו סוכריות ומסטיקים להמונים שנופפו להם בצידי הרחוב. אני ראיתי את ההמונים למטה מהמרפסת שלנו שבקומה השביעית.

ירדתי למטה במהירות השתחלתי בין ההמונים אספתי סוכריות ומסטיקים שהם זרקו. מילאתי את שמלתי בהם ועליתי חזרה לבית. כאשר נכנסתי הביתה, כולי שמחה עם השלל שאספתי, קיבלתי נזיפה מאמא על כך שיצאתי לבד לרחוב.

העלייה לארץ

עם קום מדינת ישראל, בשנת 1948 החלה הסוכנות היהודית לקבץ את היהודים מהמדינות השונות ששרדו את המלחמה, ולהעלותם לארץ ישראל. אנשי הסוכנות היהודית הגיעו גם לרומא. רוב יהודי רומא לא עלו לארץ. יום אחד הגיע שליח של הסוכנות היהודית לבית שלנו לדבר עם אמא שלי. הוא הציע לה לעלות לישראל. אני זוכרת היטב את הביקורים שלו. הוא בא אלינו כמה וכמה פעמים.

אמי שהייתה כל אותה עת במצב כלכלי לא פשוט נענתה להפצרותיו. היא חשבה בתמימותה להתחיל חיים חדשים ומסודרים בארץ חדשה.

ביוני 1950 החל המסע שלנו לארץ ישראל. אני הייתי אז בת תשע. אני זוכרת את ההכנות לקראת העליה. אמא קנתה לנו בגדים חדשים וקיבלנו גם הרבה מתנות מהדודים שלנו. ארזנו מזוודות ונסענו מרומא לברינדיזי, עיר נמל בדרום איטליה. בברינדיזי הצטרפו אלינו עולים חדשים שהגיעו ממצרים. הם היו אמורים לעלות איתנו לאוניה. למחרת עלינו על אוניה בשם "קוממיות" והפלגנו לישראל.

ההפלגה ארכה ארבעה ימים. באנייה הכרנו משפחה יהודית שהגיעה ממצרים. היו להם חמישה ילדים רובם בגילנו. הם דיברו הרבה שפות, ביניהן גם איטלקית. התיידדנו איתם ובמהלך כל זמן ההפלגה שיחקנו ביחד.

מההפלגה לארץ נשארו לי זכרונות טובים למרות התנאים הקשים שהיו שם. שיכנו אותנו בבטן האנייה. שם ישנו ואכלנו יחד עם כל העולים, לא הייתה שום פרטיות. בזיכרוני נחרט שולחן האוכל הגדול והארוך בו אכלנו. התפריט היה קבוע, בוקר וערב לחם, זיתים ירוקי וריבה. אני זוכרת בעיקר את הזיתים הירוקים, כיוון שזו הפעם הראשונה שאכלנו מהם. בשאר הארוחות פתחו קופסאות שימורים. אנחנו הילדים, כמעט שלא היינו למטה בבטן האונייה. רוב הזמן שיחקנו והשתוללנו עם החברים החדשים שלנו על הסיפון.

ביום הרביעי להפלגה, הגענו לנמל חיפה. לפני הירידה מהאנייה אמא הלבישה אותנו במיטב בגדינו החדשים כיאה לאירוע חגיגי. אני לבשתי שמלה חדשה ויפה שמאוד אהבתי.

בנמל חיפה עברנו תהליך קליטה ארוך ומייגע. רישום כל המסמכים, הנפקת תעודת זהות, וקיבלנו חיסונים. בין השאר עברנו תהליך חיטוי בדי.די.טי. זה היה תהליך שכל עולה חדש נדרש לעבור בשנות החמישים. מדינת ישראל חששה, כי העולים החדשים שבאו מאירופה אחרי השואה וממדינות ערב יביאו איתם מחלות.

ליתר זהירות כולם עברו את תהליך החיטוי. הדי.די.טי הייתה אבקה לבנה מאוד מסריחה וחריפה. אני זוכרת כי הושיבו אותי על כיסא פתחו לי את צוואר השמלה וריססו אותי באבקת הדי.די.טי. כך נהרסה השמלה היפה שלי שכל כך אהבתי.

הזוית האישית

סבתא ניצה: בתחילת העבודה המשותפת עם ליאור ושלו התלבטנו יחד כיצד לכתוב את הסיפור שלי. האם לספר להם את הסיפור בעל פה, והם יכתבו אותו במילים שלהם, או שאני אספר להם את הסיפור בגוף ראשון – והם רק יקלידו. לאחר ניסיון לכתוב את הסיפור במילים שלהם, ראיתי כי אופי הסיפור משתנה, לכן החלטנו כי עדיף שאני אספר את הסיפור בגוף ראשון והם יקלידו. העבודה המשותפת הייתה חוויה מהנה. הילדים התרגשו מאוד לקראת כל מפגש עם הסבים והסבתות. המפגשים הפכו לחוויה מלמדת ומעניינת.

ליאור הנכד של סבתא ניצה: נהנתי לעבוד עם סבתא שלי וחברי שליו והיה לי קצת מסובך בהתחלה. למדתי על ההיסטוריה של הסבים והסבתות. נהנתי לנסוע לתל אביב ולראות את המקום בו התחיל הקשר הרב דורי.

שליו: נהנתי לעבוד עם חברי הטוב ליאור וסבתו ניצה למדתי הרבה דברים על משפחתו ועל דברים של פעם נהנתי גם לנסוע לטיול בבית התפוצות בתל אביב. נהנתי גם ללמוד הרבה בבית התפוצות ואפילו שמעתי שבת דודי הלכה לשם עם סבתי.