מאגר סיפורי מורשת

קצת על ילדותי

נולדתי בשנת 1943 ברוסיה. עלינו לארץ בשנת 1950. הייתי אז בת שבע. מרבית זכרונות ילדותי הם מהתקופה בה הגעתי לארץ ישראל.

עליתי לישראל באונייה, הגעתי לנמל חיפה ושיכנו אותנו באוהלים. לאחר תקופה אבא שלי פגש חבר ממלחמת השחרור וגרנו תקופה מסוימת בגבעת עלייה. לאחר מכן עברנו לגור בשיכון עמידר שבבת ים. השכונה הייתה חדשה ובנויה על חולות. אנחנו כילדים שיחקנו הרבה בחולות והקמנו קבוצה בשם כנרת. אספנו כסף וקנינו ספרים. קראנו הרבה. למדנו בבית הספר "גאולים". מאוד נהנינו. ליד בית הספר גרו הוריו של המרגל אלי כהן. בכיתה היו ילדים מארצות שונות כמו: תימן, מצרים, פולין, רומניה, גרמניה, פרס ועוד. היינו משחקים בחולות עם ברזלים והיו עצי תות שהיינו מטפסים עליהם. בכיתה היו תלמידים שמצבם הכלכלי בבית לא היה טוב והיו כאלה שהיה להם שפע. המורה הקפידה מאוד שיהיה שוויון בין התלמידים. המורה דאגה להישאר עם התלמידים בהפסקות ולקרוא ספר בהמשכים. הייתה אווירה נעימה בכיתה. בחנוכה כל בתי הספר היו נושאים לפידים וצועדים בבת- ים לעבר כיכר המצבה (כיכר המגינים) ועורכים טקסים. גם ביום העצמאות כל בתי הספר היו צועדים עם דגלים ובסוף הטקס היו שירים וריקודים.

איך בת-ים נראתה בשנות ה 50 ?

בשנת 1952 בת ים הייתה מושבה עם חולות, 3 שומרים עם סוסים יפים. אחד השומרים קראו לו דוד. הם שמרו על השכונות. לא היו גנבות. כל אחד הכיר את השני, אמרו שלום ברחוב. מעבר לשכונה היו דיונות של חול ולא היה מותר לנו כל כך ללכת לשם. עם הזמן ילדי הכיתה החליטו בשבת ללכת לטיול בדיונות לכיוון פלמחים. ההליכה נמשכה כמעט 5 שעות,היה חם והתעייפנו. ההורים דאגו. למחרת בבית הספר ביקשו מאיתנו לא ללכת לכיוון החולות. הייתה מועצה של בת ים ברחוב ירושלים ואחרי שנים הכריזו על בת ים כעיר. באותו הזמן היו שכונות כמו שיכון ותיקים, שיכון עמידר ועוד. היה רחוב הרצל ובלפור. כולנו היינו מבלים בחוף הסלע שהיה תמיד יפה. רחוב דניאל בבת ים נקרא על שם דניאל קריגר, שנלחם על הגנת בת ים שנקראה אז בית וגן. ביתו של דניאל קריגר הייתה חברה שלי.

הוריי, רבקה ויוסף רבינוביץ, ברחו לרוסיה בזמן מלחמת העולם השניה. בשנת 1943 נולדתי בעיר קרסו בקירגיסטן. באותה תקופה היו תנאים מאוד קשים להתקיים. שלוש שנים בערך לפני שפרצה מלחמת העולם, אבי עלה לישראל. הוא היה בין מקימי קיבוץ והתנדב להגנה. אחרי חמש שנות שהייה בארץ הוא נתפס על ידי האנגלים כי נמצא אצלו סליק שלנשק וגורש מהארץ.

לאחר מכן כשחזר לפולין פרצה מלחמת העולם השנייה והוריי מצאו את עצמם ברוסיה באחד האירועים של טקס ברית מילה שאסור היה לערוך ברוסיה. אבא אמר "בשנה הבאה בירושלים" והוא נשפט לחמש שנות מאסר כתעמולה ציונית. לאחר שריצה את שנות המאסר חזר לפולין ואז הודיעו על הקמת מדינת ישראל. החלטנו לעלות לישראל מפולין. נסענו ברכבת לונציה ומשם באונייה לחיפה,משם שיכנו אותנו באוהלים. בלילה הראשון נבהלנו מאוד כי תנים תקפו את האוהל. כל האזור היה חולות והמון אוהלים. בכל אוהל גרה משפחה וכל המשפחות הגיעו מארצות שונות. נשארנו תקופה לא ארוכה ועברנו לגבעת עליה לזמן של שנה וחצי. עברנו לגור בשיכון עמידר בבית ספר "גאולים", משם עברתי לבית ספר "ראשונים" וכשסיימנו עברנו לבית ספר חשמונאים. סבתא המשיכה בתיכון בבתים וסבא עבר לתל אביב לבית ספרמקצועי.הכיתה של סבא וסבתא הייתה מאוד מגובשת עם תלמידים מאוד טובים ואחד מהם היה מאיר דגן ראש השב"כ.

אנחנו כילדים אהבנו מאוד ללכת לחוף הים. החולות היו נקיים. לאחר זמן מה הקימו את הריביירה. בתי ם הייתה מוכרת, בעלת חוף יפהפה. היינו לוקחים גלגל מתנפח והולכים לחוף הים. כשחיסלו את מעברת בתים והקימו את המצבה בנו גם את שדרות העצמאות. הנוער של בתים מאוד אהבו להיפגש ולטייל בשדרה. בימי שלישי היינו הולכים לקולנוע שקראו לו קולנוע אורן, הקולנוע הראשון בבתים. בשיכון עמידר היה בית תרבות והייתה שם ספרייה. אבי היה ספרן והיה מספר סיפורים לילדים.

בבית הספר שלי היה לי חבר שלמד איתי מכיתה ד' ושנים לאחר מכן הוא היה לבעלי ושמו זאב. הוא הסבא של הנכד שלנו. סבא נפטר בשנת 2012.

הזוית האישית

 עידן: סבא זאב וסבתא חנה למדו ביחד באותה כתה. הם היו ביחד מגיל 9. סבא שלי נפטר, בשנת 2012 וסבתא מספרת לי עליו. יהי זכרו מבורך.