מאגר סיפורי מורשת

שמי דייזי רחל ונולדתי בתוניס בתאריך 10.5.1945. לדודה שלי היו תופרים סדינים, כך היה נהוג בתקופה ההיא. לתופרת קראו דייזי והיא אמרה לדודה שלי ולאימא שלי: "אם תהיה לך ילדה תקראי לה דייזי". בהתחלה אימא שלי לא הסכימה, ולבסוף קראה לי דייזי רחל..

נולדתי בתוניס. היו לנו שני חדרים: חדר הורים, שירותים ומקלחת ליד השירותים. היה לנו מזווה, היה פרימוס ופתיליה, וגם גחלים – על זה בישלו. הייתה מקלחת רגילה אבל עם מים קרים בלבד, וכשרצינו מים הרתחנו מים בפרימוס. אני ואימא שלי היינו הולכות למקווה פעם בשבוע.

הייתה קומת גג, שם היינו מכבסים ותולים את הכביסה. בדרך כלל שיחקנו בפרוזדור בין הקומות. הייתה פינה בין המדרגות לקיר, מן רחבה כזאת, ושם היינו משחקים. בשכונה שלנו היו שני בתי כנסת מול הבית ורחבה שבה היינו משחקים בעיר בשבת.

לאמי קראו מרים ולאבי יוסף. לאחים שלי קראו אורי, אפרים, בנימין, יהושע וקלודין. אימא שלי הייתה עוזרת בית ואבא שלי עבד כצובע רכבים. להורים היה המון כבוד הדדי ביניהם. אימא שלי הייתה קטנטונת ואבא שלי גבוה, שני האחים שלי נפטרו: בנימין ועזיזה שגרו בחו"ל, הם נפטרו ובארץ נפטרו אורי ואפרים.

המאכלים שהיינו נוהגים לאכול הם: בימי ראשון אטריות, שני דגים וצ'יפס ובשישי קוסקוס. היו ממתקים, אבל היו נותנים לנו לאכול לרוב עוגיות בית שאימא וסבתא של היו מכינות. היו לי שלוש חברות, קראו להן נורית, שולה, וחנה.  שיחקנו בחבל, קלאס, בכדור ושרנו בצרפתית. בשעות הפנאי שלי הייתי אחראית על הבית, מי נכנס ומי יוצא, כי סבתא שלי הייתה רוקמת פייטים והיה מעניין אותי איזה אנשים היו באים לקנות.

בבית הספר למדנו מקצועות כגון עברית, אנגלית, מתמטיקה. המורות היו נחמדות, המשמעת בבית הספר הייתה חזקה. היה מסדר כל בוקר, בדקו תלבושת אחידה וכו'. לא זכור לי שהיו טיולים, הייתה מחנכת, יועצת, אחות, מזכירה. אהבתי מתמטיקה, תורה והנדסה.  לרוב שמענו מוזיקה בערבית וחדשות בצרפתית. אני לא זוכרת את הריקודים כי הייתי די קטנה.. היו ריקודי בטן בבר מצוות וכאלה, בדרך כלל חגגו בבית. שמות הזמרים של ריקודי הבטן שהייתי שומעת בשפה הערבית היו פאריד אל אטרש, עבדול, אום כולתום, סבאח. היה מקלט רדיו. לילדים היה קשה יותר מלהורים, הם רצו דברים שהם לא יכלו לקבל, הם קיבלו דברים פשוטים, בבית היו מחלקים דברים ללמידה, היו מלמדים לתפור והיחסים בין ההורים לילדים היה בסדר וטוב.

בגיל 20 הייתי נשואה עם שני ילדים ועוד אחד בדרך.  לא היו לי מחזרים, בזמנו ההורים נהגו לשדך. אלה הכללים שהיו כדי לשמור על הכבוד. אז לא היינו מדברים עם ההורים, היינו מתביישים. אני הכרתי את הגרוש שלי זל בשידוך ונולדו לנו ביחד שישה ילדים, יש לי 24 נכדים ו- 12 נינים. הנינים שלי הם ילדים קטנים והם גרים עם ההורים שלהם.

בשנת 1954 עלינו לארץ ישראל וגרנו במעברה. היינו בעין התכלת, שמו אותנו במעין בסיס צבאי. סיבת העלייה לארץ היא שאימא שלי התגעגעה לאח שלי שהיה בארץ ישראל, הוא בא בשנת 1951. הגענו לארץ ישראל באונייה לנמל ואח שלי אסף אותנו משם. הגענו לעיר נתניה ומשם התמקמנו.

כשהגענו לארץ הלכנו לבית ספר ושם למדנו את השפה העברית. לא הרגשנו כלום כעולים חדשים, הכל היה בסדר, גרנו בתוך צריף. נקלטנו טוב, הכל היה בסדר והיו לנו את כל הצרכים שלנו. היינו מדברים בשפה ערבית או בצרפתית כי לא ידענו לדבר טוב עברית.

הדבר שכאב לי בחיי זה כשסבתא שלי נפטרה, והדבר השני הוא שלא ידעתי לדבר עברית כמו שצריך אבל ידעתי לקרוא. אבל כשאני קוראת אני לא מבינה, וכשכתבתי לא הבנתי. עם הזמן למדתי תוך חודש חודשיים, לאחר שלושה חודשיים ידעתי את השפה העברית.

מתכון משפחתי – פריקסה

מצרכים:

1 ק"ג קמח לבן

2 כפות שמרים יבשים

1 כף סוכר לבן

1 1/2 כוסות מים

1/4 כוס שמן קנולה

1 כוס מים

1כף מלח דק

לטיגון: נייר אפייה, לספיגת השמן: נייר סופג

אופן הכנה:

בקערה שמים את הקמח יחד עם השמרים והסוכר ומערבבים. מוסיפים כוס וחצי מים ומתחילים ללוש, ביד או במיקסר. מוסיפים את השמן ואת כוס המים וממשיכים ללוש. מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש עד לקבלת לבצק חלק וטיפה דביק – במידת הצורך מוסיפים בהדרגה מים. מכסים את קערת הבצק במגבת למשך חצי שעה, לאחר חצי שעה לשים מעט ומוציאים את האוויר, מכסים שוב ומתפיחים חצי שעה נוספת. מורידים את הבצק למשטח מקומח קלות ומגלגלים אותו בקמח. חותכים את הבצק ל-20 חתיכות.

הזוית האישית

ירין: היה לי מאוד כיף לבלות עם סבתא שלי ולדעת דברים שלא ידעתי.

סבתא: אני מאוד נהניתי שנכדתי שאלה אותי על חיי, היה לי מאוד כיף.