מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית עוזרי, שם נעוריי היה חוברה. נולדתי בלידת בית בעיר אשקלון, בארץ ישראל, ביח' סיוון ה'תשי"ב (11.6.52). הוריי נתנו לי את השם יהודית על שם דודתי מצד אבי שהייתה אישה צדיקה וכן על יהודית שהרגה את הולופרנס (שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל).

במשפחה אנחנו שבע בנות וארבעה בנים. אני הבת החמישית מצד האבא והשלישית מאימא. הייתי מאוד מפונקת ואהובה על כולם.

יש לי שתי אחיות מצד האבא שהן היו בשבילי אחיות לכל דבר. הן למדו בבית ספר "בית יעקב". כאשר אחותי הגדולה עזבה את הלימודים היא הלכה לעבוד בתל אביב במשק בית כדי לעזור למשפחה, אחותי השנייה נשארה ללמוד ולמדה הוראה. בתחילה היא הייתה גננת ולאחר מכן עברה להיות מורה.

אחותי הבכורה מצד אבי נולדה בחנוכה ולכן קראו לה שָמְעֵה (בתימנית: נר) אולם כאשר הם הגיעו לארץ הפקידים במשרד הקליטה קראו לה שושנה. אחותי הבכורה מצד אמי נפטרה בתימן מכיוון שנפלה וקיבלה חבטה בראשה.

החיים בארץ של אז…

אני גדלתי באשקלון של ימי קום המדינה. החיים במדינת ישראל אז היו חיי צניעות, הסתפקות במועט ללא שאיפות, אפילו רדיו לא היה לנו. היה רגוע, אולם בתקופת ה"פדאיון" היה מתח באוויר, היו אלו קבוצות טרור של מחבלים ערבים, שהסתתנו לארץ וגרמו לפיגועים.

היה לנו בית גדול- שלושה חדרים גדולים ל-13 נפשות. הבית היה עשוי מאבנים (בניה ערבית) בחורף היה נכנס לנו גשם, והשירותים והמקלחת היו בחצר למטה, הכול היה רחוק.

פעמיים בשנה- בראש השנה ובפסח, אימא הייתה קונה בד ותופרת לנו בגדי שבת למשך השנה. אבא שלי היה סופר סת"ם ומלמד ב'חדר'. הוא היה חולני, סבל מאסטמה, והיה מתאשפז הרבה בבתי רפואה. הוא היה שולח אותי לקנות חומרים לכתיבה שלו. הוא סמך עלי ועל אחותי מאוד, וזו הייתה חוויה בשבילנו לנסוע.

אימא עבדה בעבודות מזדמנות. בחופש הייתי עובדת בתור ילדה בת 10-11 כדי להרוויח כמה פרוטות. אימא עבדה בניקיון כדי להרוויח לחם ובקבוק חלב. היו אז לוקחים כד מהבית לרפתן כדי שימלא בו חלב. קרח היינו קונים בבית חרושת לקרח.

הייתה לנו שמחת חיים, ללא שום תחרות בין החברים והשכנים. אהבנו את מה שיצרנו. חונכנו לחקלאות ולעבודות האדמה.

אהבתי מאוד להנהיג, אז מידי פעם הייתי אוהבת לכנס את כל ילדי השכונה שהיו באותו גיל בערך והייתי מלמדת אותם כ"מורה" חשבון, עברית, מלאכת יד ואומנות הייתי גובה מהם חמש אגורות לפעילות, ובכסף הזה הייתי קונה להם עפרונות ומחברות וכל מיני ציוד לבית הספר. הייתי גם תופרת להם תיקים מסדינים שאימא שלי לא הייתה צריכה. היינו משחקים קלאס, חמור חדש, ארבע תחנות, דג מלוח, אימא מה השעה? תק, חבל, מחניים, גולות, גוגואים ועוד…

בילדותי אהבתי מאוד אומנות, שירה, רקמה, תפירה, מלאכת יד ונגינה. כאשר אחותי למדה הוראה ב"בית יעקב" היא הביאה לי חליל מעץ, וכשלמדתי בבית ספר היסודי, רוב היצירות המקוריות שלי היו תלויות על הקיר.

אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי אירע בגן ורד מול בית ספר 'כצנלסון' (כיום בית ספר לאומנויות). לא אהבתי ללכת לגן מפני שהייתי מרטיבה, והילדים בגן היו מתרחקים ממני בגלל הריח, ומכנים אותי בשמות גנאי. הסייעת בגן תמיד הייתה מגוננת עליי, עד שיום  אחד ברחתי מהגן ובכיתי כל הדרך. המרחק בין הגן לביתי היה גדול, ובדרכי הייתי צריכה לחצות כביש סואן. בעודי הולכת במדרכה, אמי זיהתה אותי וגערה בי. סיפרתי לה מה שקרה בגן, ואז אמי החזירה אותי לגן והיא כעסה מאוד על הגננת, על שיצאתי ללא השגחה והיא התנצלה מאוד..

שנות לימודיי

בבית ספר היסודי למדתי בבית ספר 'אסף'. אהבתי שיעורי חינוך, חקלאות, מדעים, כלכלת בית ושירה (הייתי חברה במקהלה). בביה"ס לא היו אז תלבושות עד כיתה ה', אנחנו קיבלנו בגדים משומשים בהתחשב במשפחתנו ברוכת הילדים, והיינו מעבירים מאחד לשני.

בתיכון למדתי בתיכון הדתי 'אפרידר' (כיום "רוגוזין") במשך 4 שנים (ט'-יב'). בתיכון הייתה לנו תלבושת אחידה. ובגלל המצב הכלכלי של המשפחה הייתה לי רק חולצה אחת, וכל יום הייתי מכבסת אותה ומייבשת אותה. בתור תלמידת תיכון למדתי משחק והצגתי הרבה. אחר הצהריים עבדתי במשק בית.

ביום חורפי אחד נאלצתי ללכת לבית הספר ללא תלבושת, כי החולצה הייתה בכביסה. בשיעור הראשון המחנכת נכנסה ובקשה ממני לצאת מהכיתה, כי הייתי ללא תלבושת. נעלבתי מאוד ויצאתי החוצה בוכה חרישית. הלכתי למזכירות והמזכירה חקרה אותי למה בכיתי, אז סיפרתי לה על המצב בבית ועל מה שקרה בכיתה. היא אמרה לי, שאני אחכה עד שיסתיים השיעור. לאחר שהשיעור נגמר המזכירה דיברה עם המורה והמורה קיבלה אותי לשיעורים הבאים. למחרת קיבלתי שקית עם בגדים ודאגה לי לסטיפנדיה (=מענק) למשך שנתיים. כשהייתי בכיתות יא' –יב' עבדתי בשעות שאחרי הלימודים במשק בית כדי לעזור לעצמי…

באמצע התיכון עברתי ללמוד בעיינות, שהוא בי"ס חקלאי בנס ציונה. למדתי וגרתי שם במשך שנה, נהניתי שם מאוד. לאחר כשנה גברו הגעגועים וחזרתי ללמוד בתיכון באשקלון קרוב למשפחה. בזמן לימודי בעיינות התרחשה מלחמת ששת הימים. חפרנו במו ידינו את הבונקרים, מילאנו שקי חול ואותם שמנו מסביב לבונקרים. המטוסים שחגו מעלינו גרמו לפחד, האזעקות הלחיצו אותנו נורא, עצם הריצה מכל עבר לבונקרים… הלכנו לחוף הפלמ"חים  לראות איך החיילים צונחים ואיך מצניחים ג'יפים וחבילות. בעיינות היה לנו רדיו אחד גדול שהיה שייך לאם הבית, לקראת סיום המלחמה התכנסנו בתוך ביתה לשמוע חדשות. את קול החיילים צועקים "נגענו בכותל", "הכותל בידנו" ואנחנו קפצנו משמחה ורקדנו והיו מאושרים.

במקביל ללימודים בכיתה י', התקבלתי לקורס מד"צים. זו הייתה חוויה נפלאה ללמוד להיות מד"צית, היו פעילויות מאוד מהנות. בעקבות המד"צים הייתי צריכה לצאת שבוע לפני פסח למחנה ואימי לא הסכימה לי כי הייתה צריכה את עזרתי בבית. מרדתי ולא צייתי לאמי, ולקראת סוף השבוע אמי התמוטטה מעצבים. זה היה יום שישי לקראת שבת ונאלצתי לנסוע איתה לבית הרפואה והייתי שרויה בצער רב בראותי את אמי.

בחיק המשפחה

מקום העבודה הראשון שלי היה בתחום ההוראה, מכיוון שמאוד אהבתי לרכז ילדים וללמד אותם כגננת או מורה. הייתי גננת באשקלון לגילאי 3-4-5, ובכל מקום שהגעתי תמיד הילדים היו נמשכים אלי. עבדתי במשך 43 שנים! לא אחת הייתי גננת של הנכדים של חניכיי הראשונים. כיום, לאחר פרישתי, אני מתנדבת בגן האחרון שעבדתי, הגננת ביקשה ממני כי, לטענתה, יש לה הרבה מה ללמוד ממני.

התחתנתי בשנת 72 בהיותי בת 20. נולדו לי, שיהיו בריאים, ארבעה ילדים- 2 בנים ו2 בנות, ו18 נכדים בלי עין רעה. הם מפוזרים ברחובות, נתיבות, ארה"ב ובאשקלון.

המנהגים הנהוגים במשפחתנו הם: קישוט השולחן בפסח עם זר של עלים- חסה, כרפס, פטרוזיליה, באמצע סימני הסדר. כך שהשולחן משמש כקערה. הקריאה בתורה אצלנו דומה יותר לאשכנזים. אני אוהבת יותר את החגים הקשורים לטבע- כמו שבועות וסוכות. תמיד היינו מקשטים את הגן בירק לקראת שבועות, הזרים לילדים היו אמיתים שהכנו בעצמנו.

היום הייתי רוצה ללמוד הנחיית הורים או רפואה אלטרנטיבית. הלימודים מרחיבים אופקים ומעניקים ביטחון.

הזוית האישית

סבתא יהודית: אהבתי מאוד את התכנית. שימשיכו זאת עוד שנים רבות כדי לשמר את זיכרון הדורות, למען ילמדו הדורות הבאים.

נכדה מוריה: אני מאוד נהנתי מהתוכנית. למדתי דברים חדשים על סבתא שלא ידעתי מעולם. והיה לי מאוד כיף לעבוד איתה…