מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות ילדותי מרחוב ה"גטו"

דניאל הראל
זהבה מנגנת בפסנתר
דור שני לניצולי שואה

גדלתי ברחוב ההגנה "רחוב הגטו" בנס ציונה, רחוב שנבנה בשנת 1950 לאחר קום המדינה. כל הרחוב, בלי יוצא מן הכלל, אוכלס על-ידי עולים חדשים ניצולי שואה. גם הורי, וגם סבי וסבתי היו ניצולי שואה. הלבוש והתסרוקות היו גלותיים.

 

1

 

2

 

עלינו ממחנה העקורים בגרמניה בשנת 1949, בהיותי תינוקת בת שנה.

3

 

 

4

 

השפה המדוברת ברחוב הייתה יידיש. גם הילדים וגם המבוגרים דיברו בשפה זו. רק בגן הילדים למדתי לדבר עברית, ורק בגן הילדים הגננת שינתה את שמי לעברית, מגולדה לזהבה.

 

5

 

רחוב ההגנה, או בכינוי הגנאי שלו "רחוב הגטו", היה רחוב עם הווי מיוחד. הרחוב היה חולי והתהלכנו בו כל היום יחפים. שיחקנו מחניים, הקפות, תופסת, מחבואים, קלאס, אולר, חבל, גולות וחמש אבנים. היינו חבורה מלוכדת ומיוחדת במושבה הקטנה. ההורים נהגו לשבת על המרפסות הקטנות שבחזית הבית, לשחק קלפים ושח, להשקיף ולרכל ביידיש. לעתים האימהות נהגו לגהץ על המרפסת על מנת שיוכלו לראות כל מי שעובר ברחוב, והן ניצלו את ההזדמנות להעביר אחת לשנייה מתכונים של עוגה או תבשיל בצעקות ממרפסת למרפסת. כאשר רצו לקרוא לנו הילדים לחזור הביתה בערב, היו עומדים על המרפסת וצועקים ביידיש: "גולדה'לה,  קים ההיים" (זהבה תחזרי הביתה). בגלל הווי מיוחד זה דבק בנו כינוי הגנאי: "רחוב הגטו".

 

זכיתי לסבא וסבתא אשר ניצלו מציפורני הנאצים. אני הייתי נכדתם הראשונה, האהובה והמפונקת. סבתי נהגה לספר לי שכאשר הוריי התעייפו מהבכי שלי בלילות, היא וסבי היו קושרים חבל לרגליהם ומנדנדים את עריסתי כל הלילה. חבל זה קשר אותי אליהם מאוד עד יומם האחרון.

אני ואחי, שנולד כבר בארץ, היינו היחידים ברחוב שהיו להם סבא וסבתא. כולם נרצחו בשואה. לאחר שפונו סבי וסבתי מהמעברה בבאר יעקב, הם עברו לאחד מבתי הסוכנות הקטנים בנס ציונה ליד בית הספר היסודי ממלכתי ב' בו למדתי (היום בית ספר אשכול). הבית היה בן חדר אחד. היו בו שתי מיטות סוכנות מברזל ושולחן עץ פשוט לאורחים. במטבח היה שיש קטן, עליו כיריים עם 2 להבות. וילון קצר השתפל מהשיש עד הרצפה וכיסה את המדפים שהיו בהם כלי אוכל וסירים.

סביב הבית הייתה חצר שצמחו בה עשבים שוטים. כשהייתי בכיתה ד' הצטרפה אליי חבורה של 6 בנות מ"רחוב הגטו". ניכשנו עשבים, שתלנו פרחים וזרענו ירקות בחצר הקטנה שלהם.

קונפיטורת החבושים של סבתא 

זכור לי היטב הכיבוד של סבתא: קונפיטורה של חבושים, שהיא רקחה בעצמה. זה היה מעדן שאהבתי מאוד ללקק אצל סבתי. לאחר שנים התברר לי שהיה זה פרי של עניים… אבל עד היום אני מתגעגעת לטעם המתוק והעדין הזה…

מאז עלייתם ארצה סבל סבי ממחלת עיניים חשוכת מרפא. זו החריפה עם השנים וגרמה לו לעיוורון. החל מכיתה ב' הייתי מגיעה לביתו כל שבוע, ומובילה אותו אל הספר שימקו ברחוב הבנים, כדי להתגלח ולהסתפר. בידו האחת אחז בי באהבה בחום רב, ובידו השנייה – מקל. כשהייתי באה לבקרם, ולפעמים גם בהפסקות של בית הספר היסודי שהיה סמוך לביתם, היה סבי נותן לי 10 גרוש מכיסו. מעות אלה היה מוציא מהארנק של סבתא ללא ידיעתה ומחביא בכיסו כדי לתת לי. זה היה סוד קטן שהיה רק בינינו, ביני לבין סבא. בכסף הזה קניתי בקיוסק של דוד שהיה צמוד לבית הספר, קרטיב לימון, מסטיק בזוקה וכוס גזוז. כמה הרבה אפשר היה לקנות ב- 10 גרוש….

סבי וסבתי שכלו בן בשואה שעקבותיו לא נודעו. הוא נשלח למחנה עבודה, ולא היה להם כל מושג מה עלה בגורלו עד יומם האחרון. חרף סבלם הרב של סבי וסבתי, הם לא איבדו את האמונה. הם היו שומרי מסורת. כיבדו את השבת ואת החגים. סבתא הדליקה נרות בכל יום שישי. את סבא הובלתי מדי שנה לבית הכנסת הגדול בנס-ציונה בחגים של ראש השנה, יום כיפור ושמחת תורה. במיוחד אהבתי את שמחת תורה. סבא קנה לי דגל עליו היה תפוח אדום. אהבתי לרקוד עם הדגל בהקפות יחד עם ספר התורה.

אבי, בניגוד לסבי ולסבתי, איבד את האמונה באלוהים. הוא איבד את אשתו הראשונה והאהובה ברוריה ואת בנו יוסף בן השנתיים, במחנה ההשמדה בלזץ בשנת 1942. כן איבד את אמו, אחותו ו-11 ילדיה בטבח המזוויע של הנאצים הארורים.

ההזמנה לחתונה של אבי עם אשתו הראשונה ברוריה (ההזמנה ביידיש)

7

 

אבי ואשתו הראשונה ברוריה שנספתה בשואה, ביום חתונתם בספטמבר 1938

8

אני דור שני לניצולי שואה עם כל המשתמע מכך, אשר חוותה בילדותה את הפצעים והכאב שההורים נשאו כל חייהם בליבם עד יומם האחרון ולא יכלו לשכוח. בשידה הקטנה ליד המיטה של הורי, היו מונחות שתי תמונות קטנות של אשתו הראשונה של אבי. מדי פעם הוציא  אותן, הביט בהן ובכה. את ההזמנה לחתונה והתמונה מחתונתם מצאתי רק לפני 5 שנים כאשר איתרתי את משפחת האחות של ברוריה בישראל. אבי כבר לא היה בחיים…

היה קשה "לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים"… כמו בשיר שכתב יוסי גיספן ושרה שרית חדד. אבל לזכותו של אבי יאמר שלמרות הכול, הוא היה אדם מאד אופטימי ותמיד ראה את האור בקצה המנהרה.

למרות כל מה שהורי והורי כל הילדים ב"רחוב הגטו" עברו בשואה, הם ניצחו! הם הצליחו לשרוד את השואה ולהקים משפחות.

אחי ואני עם ההורים

10

למדתי לנגן בפסנתר החל מגיל שש (כתה א') אצל הגב' פלשוס, אשר גרה מעבר לקיר (הדו שלנו). היא הייתה מורה טובה וקפדנית. פעם בשנה התקיים קונצרט לפני המשפחות והיינו צריכים לנגן בעל פה ללא טעות.

אמי הייתה מאד מוסיקלית, וחלמה לנגן על הפסנתר. היא הגשימה את חלומה דרכי.

אבא זכה לחיות במדינה בה היהודים נלחמים על חירותם ולא הולכים יותר כצאן לטבח. התגשם החלום של אבא: מדינה יהודית עם צבא יהודי.

 

%d7%97

התגשמות עוד חלום של אבא ואמא: הם זכו להקים בית בישראל ולראות את דור ההמשך, הנכדים אריאל, טל ויעל. יש להם גם 3 נכדות נוספות, הבנות של אחי.

הם ניצחו את היטלר והגרמנים הארורים!

untitled

תודה מעומק הלב לדניאל הראל, תלמיד כתה ח' בבית הספר "אליעזר בן יהודה" בנס-ציונה, על שיתוף הפעולה בתכנית "הקשר הרב דורי" , על החוויה הגדולה ועל העזרה הגדולה, בהכנת המצגת שהייתה מאד מרגשת עבורי.

מדניאל: נהניתי מאוד לעבוד אתך בפרויקט, וחיכיתי כל שבוע לפגישה שלנו. לא יכולתי לבקש לי תלמידה טובה ממך, אשר הקפידה על הלמידה ממני לאורך הפרויקט, הביעה עניין אמיתי וסבלנות, תוך הבעת חוכמה וחביבות רבה.

כשם שאת למדת ממני, כך גם אני למדתי ממך הרבה, ובעיקר – למדתי ממך עלי: למדתי להאמין יותר ביכולותיי ולדעת שגם אני יכול ליהנות מנתינה .

הסרטון של זהבה קורנברג

מילון

גלות
הגלות ביהדות היא היעדרותו של עם ישראל, או חלקים משמעותיים ממנו, מארץ ישראל, הנחשבת לפי היהדות למולדתו הנצחית.

ציטוטים

”התגשמות החלום של אבא ואמא! זכו להקים בית בישראל ולראות את דור ההמשך.“

הקשר הרב דורי