מאגר סיפורי מורשת

החפץ שאני מחזקה בתמונה הוא תעודת עלייה ותעודת לידה ממרוקו. החלטתי להביא את זה מכיוון שלשם שלי יש משמעות בשבילי וסיפור מעניין. אבא שלי עבד במרוקו עם הצבא האמריקאי כשאימי הייתה בהריון אחד החיילים בא לאבי ואמר לו: "אם תהיה לך בת, בבקשה תיקרא לה בשם לינדה". בהתחלה אבי לא הסכים ואז הוא ביקש וביקש עד שאבי הסכים וכך היה. כשהגענו לארץ רצו להחליף לי את השם מכיוון שיש לי אחות שקראו לה יפה ופירוש השם לינדה בעברית זה "יפה". זה אותו שם ואבי לא הסכים שיחליפו לי את שמי ל"יפה" כך זה נישאר שמי לינדה.

 

עלינו לארץ בשנת 1964 כשאני בת 5. אני זוכרת שירדנו מהמטוס היינו 6 אחים קטנים התלהבנו מאוד. הגענו ליהוד. בית חדש היו מיטות מברזל, בתחילה ישנו כל האחים. רשמו אותי לגן חובה לא יודעת את השפה היה מאוד קשה. הייתי חוזרת הביתה ומנסה ללמד את ההורים שלי מה שלמדתי עד שהתאקלמתי מהר מאוד. ולא הסכמתי לדבר בבית בשפה שלנו ולא בצרפתית שדיברתי יפה מאוד. כיום כלום.. אחרי שנה עליתי לכיתה א' רשמו אותי לבית ספר דתי. רק אותי, אני היחידה מכל אחיי. נורא כעסתי כי רציתי להיות עם אחיי. אבל תמיד עשיתי מה שאבא שלי אמר.

בשנת 1967 החלה מלחמת ששת הימים. היה לנו מקלט שכונתי.. זוכרת שהיינו הרבה אנשים במקלט כי כל משפחה הייתה עם 8 עד 12 נפשות. פעם צחקנו, ופעם פחדנו אבל היה ממש כייף היינו אוכלים ביחד.. ישנו שם ולא יכולנו לצאת החוצה.. כל המלחמה.

בבית הספר למדו רק בנות והיו מכריחים אותנו לבוא רק עם חצאיות. היינו מתפללים בבוקר, הרבה מקצועות לא למדנו מה שלומדים היום. למדנו הרבה תנ"ך כי זה היה בית ספר דתי למדנו מעט מאוד לשון וחשבון. למרות זאת היה כיף בבית ספר והיו לי הרבה חברות. עד היום אני "בקשר" עם שתי המורות שהיו באות לבקר בבית. זוכרת שפעם מורה אחת לקחה אותנו אליה הביתה ליום כיפור והיה לנו כיף מאוד.

 

אנחנו 6 בנות ו-2 בנים. תמיד הינו אחד בישביל השני מאוד מאוחדים ודואגים אחד לשני. היה כבוד ביננו לא היו ויכוחים לכול אחד היה תפקיד בבית לעשות. כשהיו באים אלינו אורחים אבי היה מסתכל עלנו בלי לומר מילה הינו צריכים ללכת לחדר יושבים ומחכים עד שהאורחים ילכו  תמיד היה שמחה בבית וכיף למרות שהמצב הכלכלי לא היה ממש אבל לא היה חסר כלום.בית ספר דתי: למדתי בבית ספר דתי רק בנות.

 

אני זוכרת שהיתי צריכה ללכת רק עם חצאית אבי היה תופר לי שמלות ולאחיותי מכנסים ובגדים יפים "ליציאה" זוכרת שתמיד הייתי בוכה שרציתי גם בגדים כאלו מזל שאחותי הייתה במידה שלי וכשרציתי "לצאת" בערב לקחתי ממנה. 

 

היו הרבה אירועים, אבל זכור לי אירוע אחד אימי ילדה בן כשהיינו ארבע שנים בארץ אימי חזרה בלי התינוק אמרה שהוא חולה היא הייתה הולכת כל יום לבית חולים עד שהבריא קצת והוא היה חודש בבית ושוב אושפז. אמי לא הייתה בבית היינו צריכים לעשות הכל ולקחת את אחותי הקטנה לגן ולהחזירה. כשהיה בן עשרה חודשים הוא נפטר בקושי הכרנו אותו למרות שהיה לו שם וקראו לו שמעון עשו לו ברית בבית חולים. לא הייתה לוויה אבל ההורים ישבושבעה ובאו המון אנשים לנחם. הפנים שלו זכורים לי עד היום כי כל כך רצינו שהוא יחזור הביתה הכול היה מוכן זה היה מאוד עצוב לקח זמן עד שאמי חזרה לעצמה.  

 

תשע"ו