מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות הנעורים של סבי וסבתי מאירן

כאן סבי וסבתי בבת המצווה שלי
כאן סבי וסבתי ביום חתונתם
החיים באירן, העלייה לישראל וההסתגלות לחיים בה

שמי הדר נסיר, משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. במסגרת זו תעדתי את סיפורם של סבי יגאל נסיר וסבתי הלן נסיר. שניהם נולדו באירן, סבי בן 81 סבתי בת 83. תמיד רציתי לדעת ולשמוע על ילדותם באירן, איך חיו שם? איך סבי וסבתי היו חוגגים את החגים כשהיו קטנים ועל כך שאלתי אותם.

סבי מספר כי בחג הפורים היו מכינים מאכלים מיוחדים, הנשים במשפחה היו מכינות חלבה בכמות גדולה ולאחר מכן היו מעבירים בין המשפחה והשכנים, סבי מספר כי בפורים הם לא התחפשו.

סבי מספר כי לפני חג הפסח, בפרס, היו מבריקים ומנקים את כל הבית ולאחר מכן עורכים את שולחן ליל הסדר. הגדולים ישבו בצד אחד והקטנים בצד השני. סבי אומר כי בתור ילד הרבה פעמים הוא סרב לשבת בסדר, אך לא אפשרו לו להתנגד. הוא זוכר שלקראת חג הפסח היו קונים בגדים חדשים לילדים. סבא אמר שהוא היה מתרגש מאוד, כי רק בחג הפסח ובראש השנה היו קונים להם בגדים. סבי מספר כי אצלם הניקיון בפסח הכי חשוב. את השטיחים הפרסים והמהודרים שלהם, הם היו מנקים מאבק. סבי אומר, שאחרי שסיימו לנקות, מרוב שהכל היה מבריק, היה אפשר לראות את השתקפות שלך מהרהיטים ובנוסף סיפר סבי, שהם היו קונים מצות לחג. בפרס המצות היו ממש גדולות ועם המצה הם היו אוכלים חרוסת מהכנה ביתית, החרוסת הייתה מתוקה וטעימה, עד היום סבתי מכינה אותה בפסח וכולם אוכלים ונהנים.

 סבי וסבתי בצעירותם בפרס

תמונה 1

בחג הסוכות היו מתארחים בעיקר בסוכה של השכנים שהיו להם. סבי מספר כי לסוכה נכנסו לפחות חמישים איש, הסוכה הייתה ענקית, ולסוכה היו מכניסים את האוכל והעוגיות ושם היו אוכלים.

סבתי מספרת כי בחג האילנות. ט"ו בשבט, כל בני המשפחה המורחבת של סבתא היו מתארחים אצלם בבית. סבתי ומשפחתה הגרעינית היו גרים יחד עם סבא וסבתא של סבתי בדירה גדולה. סבתי אומרת כי בפרס, סבא שלה היה הולך לבית הכנסת וכל הנכדים, כולל סבתי היו מחכים בגינה שסבא שלה יחזור, הוא היה חוזר עם צימוקים ופירות יבשים וכשהגיע כולם היו רצים אליו ומבקשים ממנו פרות יבשים. הוא חזר עם פירות יבשים, כי בפרס היו מברכים על הפירות היבשים בבית הכנסת. בבית הכנסת היה מגש ענק ועליו מלא פירות יבשים, שאנשים תרמו לבית הכנסת. עם הברכות האנשים היו לוקחים וטועמים ומביאים גם לבני המשפחה שנשארו בבית, סבי וסבתי אומרים כי זו מצווה לטעום מהם.

סבתא של סבתי הייתה מכינה מאכלים פרסים שכיום סבתי מכינה לי. סבתי מספרת כי בחג השבועות היה מנהג להביא לאנשים הקרובים והסובבים פרחים. בשבועות היו מכינים מרק ירק ומוסיפים יוגורט מהכנת הבית. היו מכינים גם דג עטוף בפיסטוקים, אותם היו אופים בתנור וזה היה יוצא טעים!

סבי מספר כי היה משחק שכולם היו משחקים גם צעירים וגם מבוגרים, בעצם אנשים היו ממצאים סיפורים מצחיקים ולמי שהיהה את הסיפור הכי מצחיק הוא קיבל מתנה, או שהיו נותנים לו כסף, זה הוא משחק שהיו נוהגים לשחק בשבועות.

איפה סבי וסבתי בילו בשעות הפנאי בפרס, כשהיו בגילי?

סבי וסבתי מספרים כי כשהיו בני עשר, היה נהוג אז ללכת לבלות בקבר אסתר ומרדכי. שם בעצם, ישנו במשך שלושה לילות. היו מכינים שם אוכל פרסי. פעם בשנתיים היו יוצאים כל המשפחה לבלות שם, בדיוק כמו שהיום מבלים באילת.

כמשפחה הם היו הולכים המון לקולנוע, בקולנוע אכלו סנדוויצים עם ביצה ותפוחי האדמה. גם בשבתות כל המשפחה המורחבת נפגשה. המבוגרים היו מדברים בפרסית כמובן, הילדים שיחקו במשחקים כמו: בקלאס, קפיצה בחבל, כדורגל ועוד…

סבתי מספרת שכנערה בגיל 17-18, הייתה מבלה עם חברות שלה, הן היו קונות בדים ובגדים. מהבדים הן היו תופרות בגדים ולפעמים השכנים של סבתי ביקשו ממנה לתפור להם בגד בתמורה לכסף, וכך הרוויחה כסף. בנוסף היא הייתה גננת מגיל צעיר והייתה עוזרת עם הילדים ומטפלת בהם.

סבי מספר כשהיה נער בן 18, הרי לא היו טלפונים, הם בעיקר רכבו על אופנים ביחד מסביב לעיר והיו הולכים לקולנוע לראות סרטים. סבי מספר כי לאבא שלו ז"ל היה פטיפון מיוחד שבכל שבת היו שומעים שירים בפרסית, שירים, שסבי זוכר אותם עד היום, הפטיפון נשאר באיראן כשהם עזבו.

סבתי מספרת כי לאימא שלה ז"ל היה כד מיוחד מחרסינה, שבתוכו היו שמים מי ורדים וכשאורחים היו באים היו נותנים להם להריח את מי הורדים כמו בושם, גם את הכד הזה הם השאירו באיראן.

שמעתי שפעם היה נהוג להחזיק חיות בבית אז שאלתי את סבי: "בצעירותך היו לך חיות בבית?" סבי מספר כי בביתו, בגינה, היו יונים לבנות. סבי היה דואג להם, היה מאכיל אותם, הוא נהג לשחרר אותן, כי הוא ידע שהם יחזרו בשביל האוכל וכך היה. לבסוף הם היו צריכים למכור את היונים, בגלל שהם לכלכו המון, הם מכרו אותם למישהו זר. למחרת בבוקר, סבי ראה את היונים ליד הבית שלו, היונים התרגלו למקום בו הבית של סבא היה אז הן חזרו איליו. סבי כמובן החזיר אותם בחזרה לאיש הזר והסביר לו מה קרה.

פעם אחת הם קנו תרנגולת מזן מיוחד, התרנגולת הטילה ביצה אחת ובגלל שהמקום בו התרנגולת חיה היה קטן והיא לא יכלה לדגור עליה, סבא שלי לקח את הביצה והנחי את הביצה ליד אחת מהיונים, הלבנות, (זה היה עוד לפני שמכרו את היונים). סבא רצה שהיונה תדגור עליה ולאחר כמה שבועות הביצה בקעה ויצא ממנה אפרוח שהפך לתרנגול, שנהיה גדול מאוד, כי הרי הוא היה מזן מיוחד, הזן הספציפי הזה גדל להיות ענק, והוא היה אוכל לכולם את האוכל.

סבי מוסיף כי בתור ילד הוא תמיד רצה נחש, הוא התחיל לאהוב נחשים מאז שהיה להם שכן שהיו לו מלא נחשים. סבי זוכר שיום אחד הוא הלך אל השכן וביקש ממנו נחש. השכן הביא לו נחש גדול בצנצנת גדולה וכשהוא חזר הביתה, המשפחה שלו ראתה שהוא הביא נחש ענק בתוך צנצנת, הם התחילו לצרוח ולהשתולל. הוריו אמרו לו להחזיר את הנחש לשכן מהר! הוא התבאס, אך נאלץ לעשות זאת.

כיצד סבא וסבתא הכירו?

סבי מספר כי הוא הכיר את סבתא מתוך סוג של שידוך. בהתחלה אמרו לסבא שלי שיש בחורה (סבתי), מאוד נחמדה, שהוא יוכל להכיר, אך סבי אמר שאין לו מספיק כסף ואין לו עבודה  מסודרת והוא בכל זאת היה צעיר מידי לדעתו. אבל המבוגרים לא ויתרו, אחותו של סבא הלכה לגן בו סבתי הייתה גננת ואחותו של סבא אהבה את סבתי וכך אמרה לאחיה, לסבי. לאחר כמה חודשים בהם סבי התארח אצלם והם נתנו לו הרגשה של בית, סבי חיבב את סבתי ולפעמים היה עוקב אחריה באופנים, בכדי לראות מה סבתי עושה, היכן היא מסתובבת… ומאוחר יותר הם התחילו לדבר על אירוסים.

סבא מספר על זיכרונות מצחיקים ומרגשים מתקופת גידול ילדיו

סבי מספר כי בראש השנה של הפרסים בתאריך 22 לפברואר הוא סבתי וילדיו (ביניהם גם אבי),  היו שמים על שולחן שבעה דברים שמתחילים בשין, כך היה נהוג אז. בכל שנה הם היו עושים כך ומברכים אחד את השני לשנה טובה.

עוד זיכרון שסבי מספר כשאבי היה בן שנתיים, סבי קנה לו אופניים, הוא נסע באוטובוס במשך חצי שעה בשביל לקנות את האופניים וכשקנה אותם הרגיש כל כך טוב, הרגיש כאלו מישהו קנה בשבילו מתנה. הוא חזר הביתה ברגל והלך במשך שעה ויותר עם האופנים עם חיוך, הוא כל כך התרגש שהוא קנה לבנו אופניים, וכשהגיע הביתה כולם התלהבו ושמחו.

המהפכה באירן והעלייה לישראל

איך בעצם הבנתם שהולכת להיות מהפכה? איך היא השפיעה עליכם בתור אזרחים וכיהודים?

סבי מספר שהם הבינו כבר שנתיים לפני המהפכה מה שעומד לקרות. חומיני רצה שלטון דיקטטורי. אנשי חומיני היו עושים הפגנות והשבתות. הם היו סוגרים את הבנזין ולא נתנו דלק, והם לא סיפקו דברים בסיסים כמו בשר, סוכר אורז ועוד המון דברים בסיסים. אנשיו של חומיני היו מאיימים שיקחו את בנות המשפחה של האזרחים, של היהודים ואכן גם של המוסלמים. האזרחים נבהלו ופחדו, אחדים ברחו. סבי מספר כי מצב זה נמשך כשנתיים הוא מוסיף, כי בשביל לקבל בכל זאת מעט בשר, היו נותנים להם פתק, תלוש, שאיתו קיבלו כמה מצרכים בסיסים, הם היו עושים זאת בסתר. במשך שנתיים לסבי וסבתי לא נתנו לעבוד, זו הייתה תקופה קשה.

סבי מספר כי בתור אבא, כמקבל ההחלטות במשפחה הוא היה כמובן לחוץ מאוד בתקופה זו ודאג לילדים. סבי אומר שכל יומיים הם היו צריכים לשנות את התכניות פעם אחת "עוד שבוע בורחים" ואז היו אומרים להם "לא אל תברחו עכשיו, השבוע אמרו שתפסו משפחה בשדה התעופה בורחים" ואז ביטל את הכרטיסים אחרי שבוע.

רק לאחר שנה וחצי כשחומיני עלה לשלטון הם ברחו מאיראן: סבי, סבתי, אבא של סבי ז"ל וחמשת ילדיהם (דודים ואבי). סבי וסבתי וילדיו התנהגו כזרים, בכדי שאנשיו של חומיני לא יבחינו בהם. הם היו צריכים לומר שהם טסים לאתונה, ליוון, כדי שלא יגלו שהם בורחים לישראל. כמובן שהיו צריכים לעבור כל כך הרבה בדיקות. באחת מהבדיקות, ביקשו מסבי לפתוח את המזוודה ואחד מאנשי חומיני התחיל לצעוק "הוא בורח לתל אביב". סבי נבהל, אך היה צריך לעצור ולהעמיד פנים והוא אמר לשומר: "אתה משוגע? אני נוסע לאתונה, הינה יש לי כרטיסים!" , מאחר ולשומר לא היו הוכחות, הם הצליחו לעבור את כל הבדיקות. לבסוף נשארה הבדיקה האחרונה לפני העלייה למטוס. סבי הבחין בבנו של השכן שלו. הבן של השכנים הצטרף לכוחות של חומיני. סבי ידע שהשכן הכיר אותם היטב והוא הרי ידע שהם יהודים. הם התחילו לבכות, כי היו בטוחים שהשכן יסגיר אותם ויכניס אותם לכלא בפרס, אך פתאום שמעו כי מישהו קרא לבן של השכן, והוא  הלך ועזב לרגע את העמדה, כך סבי ומשפחתו הצליחו לחמוק מעיניו, סבי מספר כי זה נס משמיים. לולא האיש הזר היה קורא לבנו של השכן, הם לא היו מצליחים לברוח ארצה.

כשהגיעו לאתונה הם היו צריכים לטוס לגרמניה, כדי שמישהו לא יראה שמאתונה הם מגעים לארץ. בתוך שדה התעופה באתונה הם נפגשו עם נציגי הסוכנות מישראל שזיהו כי הם יהודים. סבי ביקש שיחליפו להם את הכרטיסים מגרמניה לישראל וכך הם עשו. אחד הסוכנים דיבר בפרסית, כי כמובן שסבי ומשפחתו לא ידעו עברית.

כשהגיעו ארצה, הם לא ידעו מה לעשות? הרי הם לא ידעו את השפה, לא ידעו למי לפנות… בסופו של דבר הגיע אליהם בן אדם שהציע להם דירה מטעם הממשלה, הם היו זכאיים, על כך שהם ברחו מאיראן, אך סבי סירב לקבל מהם דירה, הוא רצה לקנות דירה מכספו האישי, הוא לא רצה לקחת מהאחרים. הוא רק ביקש מקום בו הוא ומשפחתו יוכלו לישון. לאחר ארבע לילות בשדה, "ממזר אחד", כך סבי אומר, אמר להם כי יש לו מקום בו הם יוכלו לישון בו. ה"ממזר" נתן להם שלוש מוניות, כי בכל זאת הם היו שמונה אנשים והיה להם גם ציוד. הוא אמר כי הנסיעה היא של חצי שעה ה"ממזר" דיבר בפרסית. סבי ומשפחתו הודו לו ונסעו. סבי שם לב, כי הם כבר נוסעים שעתיים וחצי! אך לא הייתה לו דרך לתקשר עם הנהג. פתאום המוניות עצרו ליד בית עם ארבע קומות, זה היה מרכז קליטה בבית שאן. הנהגים נתנו להם את ציודם ועזבו אותם לבדם שם. מסתבר שאותו אדם "עבד עליהם" וניצל אותם על כך שהם עולים חדשים. במשך שעות הם עמדו בחום ולא ידעו מה עליהם לעשות. במרכז הקליטה לא היה שם איש, כנראה כי הם יצאו להפסקה ארוכה מאוד באותו יום. רק לאחר כמה שעות, כך סבי מספר, הגיע אליהם איש שאינו קשור למרכז הקליטה ואמר להם לעלות לקומה רביעית. סבי אמר כי קשה להם, הם בכל זאת אנשים מבוגרים עם ציוד רב וחמישה ילדים, אך הוא לא השאיר להם ברירה והם עלו עם כל הציוד ארבע קומות.

למחרת בבוקר, כשמרכז הקליטה נפתח והאנשים העובדים שם חזרו, הם ראו את סבי ומשפחתו בקומה רביעית וראו שקשה להם, בכל זאת הם צריכים לרדת ולעלות בבניין שאין בו מעלית. הם אמרו להם לרדת לקומה הראשונה. במשך ארבע חודשים הם גרו במרכז קליטה. לאחר כחודש כשסבי וסבתי חסכו כסף, הם עברו לגור במשך חודש בביתה של אימא של סבתי. הם עברו אליה, כי לא נתנו להם להשאר במרכז הקליטה יותר. לאחר חודש זה הם עברו לגור בהוד השרון שם גרו במשך 24 שנים.

 ההתמודדות עם החיים בישראל

סבי מספר כי זאת הייתה תקופה קשה, כמובן שסבי היה חייב ללכת לעבוד בכדי לפרנס והעובדים האחרים היו יורדים עליו על כך שהוא עולה חדש, אבל הוא למד מהם את השפה.

לסבתי הייתה משהיא שהציעה לה ללמד אותה עברית, אבל סבתי סירבה. סבי מוסיף כי גם ילדיו סבלו המון, הילדים האחרים היו יורדים עליהם. הם היו חוזרים הביתה בוכים, זוהי הייתה תקופה נוראית, כך סבי מספר.

שאלתי את סבי, לאיזה תקופה הוא היה רוצה לחזור? סבא ענה לי, שאם הייתה לו האפשרות לחזור לתקופה מסוימת בחייו, הוא היה רוצה לחזור לתקופת הרווקות שלו. סבא שלי אומר כי לדעתו הוא התחתן בגיל צעיר מידי ולא הספיק לבטא את עצמו בחיים, אך הוא מוקיר תודה על כך שניתנה לו האפשרות להקים משפחה לתפארת!

הזוית האישית

הדר נסיר: אני מאוד התרגשתי לראיין את סבי וסבתי אני מרגישה שאני יודעת עליהם המון. סבי אומר שהוא מאוד התרגש ושמח על השיחות שהיו בינינו.

זוהי העבודה שלי ואני גאה במשפחה שלי ועל מה שהיא עברה, אני מאחלת לכל אדם הנמצא בכדור הארץ לזכות במשפחה כמו שאני זיכיתי וכך גם סבי אמר לי.

מילון

המהפכה האירנית
המהפכה האיראנית היא מהפכה שהתרחשה בשנת 1979, שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני. למהפכה היו שני חלקים: בחלקה הראשון גורש פהלווי מהמדינה על ידי קואליציה של אנשי דת מוסלמים, פעילים סוציאליסטים ואנשי שמאל. בחלק השני, המכונה המהפכה האסלאמית, הועלה לשלטון האייתוללה ח'ומייני. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבי, מוקיר תודה על כך שניתנה לו האפשרות להקים משפחה לתפארת!“

הקשר הרב דורי