מאגר סיפורי מורשת

שמי מלי כהן משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי יואב, מבין הסיפורים שספרתי לו בחרנו להעלות שני סיפורי זכרון משמעותיים עבורי:

יוסי אחי הקטן – כתעלומת "חטיפת ילדי תימן"

כשעזרתי לבתי הבכורה, מירב להכין את "עבודת שורשים" בבית ספרה, נשאלתי הרבה שאלות על שורשי. שאלתי את אחותי הבכורה ג'וליה, כי אימי הייתה כבר אישה מבוגרת מאוד ולא הכל זכרה טוב. אחותי הייתה מבוגרת ממני ב – 20 שנה, לכן היא ידעה לספר לי על הכל.  אחותי סיפרה לי שכשהם באו ארצה ב"אוניות מעפילים", "בבור" שהעלו עולים מלוב לארץ ישראל. הם היו חמישה אנשים מבני משפחתי שעלו יחד מלוב ויש תמונות  המעידות על כך בארכיון המשפחתי. הם עלו חמישה בני משפחה: אבא, אמא, אחותי הבכורה ג'וליה שהיתה כבת 18 כשעלו ועוד שני אחים קטנים: יוסי כבן שנתיים ועודד שהיה בן שנה ייליש שנת 1948. יוסי היה כנראה יליד 1947 כשנה יותר גדול מעודד האח הקטן. אלה שלושת אחי ששרדו את מלחמת העולם השנייה והמאורעות הקשים שחוו יהודי טריפולי בשואת לוב.

כשעלתה משפחתי לארץ (אני טרם נולדתי), כך מספרת אחותי, הם גרו בצריפים במחנות עולים. יום אחד אחי יוסי לא הרגיש כל כך טוב, היה לו קצת חום ושילשולים לא משהו נורא כל כך. אמא שלי לא יכלה לקחת אותו כי היא טיפלה בעודד שגם הוא היה תינוק. אחותי הבכורה ג'וליה לקחה  את יוסי אחיה לבית חולים שהיה שם. אמרו לה להשאיר אותו שם. היא השאירה אותו בבית החולים. למחרת כשהיא באה לבקר אותו אמרו לה שהוא מת. הם בני משפחתי האמינו. כי הם עברו כל כך הרבה תלאות בדרך וילדים נוספים שאימי ילדה מתו שם בלוב עוד לפני שעלו לארץ. התינוקות נפטרו מכל מיני מחלות או סיבות אחרות, כי אז לא היו תנאי היגיינה ותרופות, לכן האמינו לסיפור בתום לב. אף פעם הורי לא קיבלו מסמכי פטירה של יוסי בנם שנפטר, מסמך לקבורה או משהו אחר שיוכיח שאכן יוסי מת.

לימים כעלתה לכותרות פרשיית "חטיפת ילדי תימן" ואחותי הבינה מתוך הסיפורים שעלו ופורסמו בתקשורת, שכנראה  ויש אפשרות שגם יוסי אחי החולה נחטף ולא נפטר. ממש אותו סיפור החוזר על עצמו בכל סיפרי החטיפה.

זיכרונותי מ"מלחמת יום כיפור"

אני זוכרת מעט ממלחמת ששת הימים הייתי ילדה בת 10בבית ספר יסודי.

אך אני זוכרת הרבה יותר לאחר מכן את מלחמת יום כיפור. הייתי כבר נערה בוגרת יותר בת 15. אני זוכרת איך ביום כיפור שבו היינו רגילים לשקט פסטורלי מוחלט ואנשים צמים, הולכים לבושים בלבן מהבתים לבתי כנסת וחזרה. פתאום החל השקט הזה להיסדק, החלו שמועות שמגייסים את המילואימניקים. החלנו לחשושים שיש מלחמה ואפילו אמרו שיש לנו "מלא הרוגים".  לאט לאט החלה השכונה להתמלא באנשים לבושי מדים, חלק מגייסים וחלק מתגייסים. גברים יצאו מבתי כנסת עדיין בצום. רצו לבתים עם הטליתות שהוחלפו למדים. מכוניות צבאיות החלו למלא את השכונה השקטה הבנו שיש מלחמה. אז התקשורת לא הייתה כמו היום וביום כיפור לא מדליקים רדיו "חס וחלילה".

גם את אחי גייסו. לא שמענו ממנו הרבה ימים. הימים הפכו לשבועות והשבועות הפכו לחודשים. מידי פעם שמענו שמישהו נהרג או נפצע כל הזמן חששנו לחיו. לאט לאט לאחר מספר ימים החלו חיילים לחזור לביקור בבתים או לפחות שלחו מסרים עם אנשים אחרים שהיו בקרבות. הייתה גם "רשימת נעדרים " שבה מידי פעם פרסמו שמות של חיילים ומצבם.

אני זוכרת כנערה שכל פעם חיפשתי את השם של אחי ולא ראיתי כלום אנשים היו מנסים לזהות פרצופים של חיילים מתוך תמונות בודדות בעיתונים. נאחזים בכל טיפת מידע לדעת מה עלה בגורל יקיריהם. משפחתי, כל השכנים והחברים מאוד חששו לגורל אחי – כי כל האחרים נתנו סימני חיים ומאחי אין שום סימן חיים. כל יום לכל מקום שהלכתי שאלו והתעניינו השכנים האם כבר יש סימן חיים – עניתי שעדיין לא. האמת היינו כמעט בטוחים שהוא נפל חלל. כי היו הרבה הרוגים שלא הצליחו להגיע לגופותיהם הם אפילו לא עלו ב "רשימות הנעדרים"

לאחר מספר חודשים הוא הופיע פתאום. השמחה הייתה גדולה מאוד בבית ובכל השכונה. הוא היה האחרון בשכונה שלא ידענו מה עלה בגורלו.

לצערי, הרבה מאוד הרוגים הכרתי באופן אישי במלחמה הזאת ואליהם נוספו עוד חברים ומכרים אחרים. גם במלחמות שאחרי ולצערנו עדין לא תמו המלחמות והחללים. בכל ערב יום הזיכרון וביום הזיכרון עצמו אני זוכרת את כולם אחד אחד חושבת עליהם מריצה במוחי סרטים מן העבר. עם החיוכים שלהם וכך אני רוצה לנצור אותם בזיכרוני.

הזוית האישית

מלי כהן: זאת היתה הזדמנות מיוחדת להשמיע לספר ולשתף את נכדי בסיפורים מן העבר שלא מגיעים אליהם ביום יום אני חושבת שהנכד שמח לדעת על העבר וגם לי הייתה הזדמנות להכיר עוד קצת את נכדי.