מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעירק ב-1944. אני בת 75. ההורים נולדו גם בעירק, אמא ואבא שלי התחתנו בעירק, כשאמא שלי היתה בת 17 ואבא שלי היה בן  20.

אני זוכרת שהייתי בת 6  עלינו מעירק לארץ בשנת 1951. אני זוכרת הרבה דברים מעירק היה לנו ים שקוראים לו הפרת והחידקל. היינו מטיילים שם עם ההורים והסבתות. אנחנו הילדים לא הרגשנו את המהומות של הערבים שרצו לעשות רע ליהודים. ליהודים נמאס והם רצו לעלות לארץ ישראל. אבא שלי היה במחתרת, הם היו מבריחים נשק ליהודים וגילו אותם. הממשל בעירק גילה אותם ואמר להם לברוח לארץ ישראל, אבא שלי ב-1948 ברח מעירק שלא יתפסו אותו. והוא לא רצה לקחת אותי אתו, הוא השאיר אותי אצל דודה שלי בצרה ואמר לה שתחזיר אותי לבגדד. המבריחים ברחו דרך פרס, אבא שלי הגיע לרחובות.

כשהוא הגיע לרחובות היה לו קשה להסתגל לכל עבודה כי הוא היה במעמד בכיר בעירק. היה לו קשה למצוא עבודה הגענו לרחובות למעברה. במעברה גרנו באוהלים עם מיטות מברזל לא היו תנאים היה מאוד קשה לגור באוהל, האוהל היה עף מהרוחות ומהגשמים.

באו אנשים מהקיבוצים ואספו את כל הילדים הקטנים לקיבוצים, אני הייתי בקיבוץ גבע. אחרי שנגמרו השיטפונות החזירו אותנו להורים במעברה.

אמא שלי למדה תפירה בבית הספר אליאנס בעירק, בארץ היא עבדה בתפירה בבית. לאחר תקופה עברנו לגור בצריף שהיה קצת יותר נוח הלכנו לבתי ספר, למדנו והיכרנו את המדינה. לא היה קל אבל היינו אופטימיים. לאחר שגרנו בצריף עברנו לשיכון עמידר ולמדנו עד כיתה ח' לאחר שסיימנו כתה ח' אני עברתי לקיבוץ נגבה. היה לי כיף בקיבוץ, לא למדנו בתיכון לא הלכנו לצבא יצאנו לעבוד בכל מני עבודות כדי לעזור להורים להתפרנס. לא התלוננו, עבדנו בחקלאות, עבדנו במשק בית, עשינו בייבי סיטר לילדים קטנים. כל מה שהרווחנו נתנו להורים. קנינו לעצמנו בגדים, נעלים והיינו מעבירים מאח לאח את הבגדים והנעלים, וגדלנו בבית אוהב ותומך.

בגיל 18 התחתנתי והקמתי משפחה לתפארת. הבנות הלכו לצבא, הלכו לאוניברסיטה ואני גאה בהם.

יש לי 4 נכדות שלמדו בבית ספר "נגבה" ויש לי שלושה נכדים ואני גאה במשפחה שלי וגאה במדינת ישראל.

בקיבוץ גבע קבלתי את השם שולה אבל השם ג'אנט נישאר בתעודת הזהות.

שולה (ג'אנט) ומשפחתה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה ראשון לציון בשנת תש"פ (2020). המורה המובילה – שרון אדם.