מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרון יעקב בזיכרון שלי

זיכרון מזיכרון יעקב
חוברת יובל 100 לזיכרון יעקב
חיי בזיכרון

בשנת 1881 התקיים קונגרס ראשון בפוקשאן, רומניה ובו קריאה: "מהרו ואל תאחרו את המועד לעלות לארץ אבותינו" הקונגרס הזה קדם לקונגרסים של הרצל.

נספח – תמונה של הזמנה של ועידת פוקשאן – דצמבר 1881

תמונה 1

ולמה נקראת העלייה הראשונה עלייה רומנית? הסיפור היה כך: יהודי רוסיה נמלטו לרומניה בגלל גזירת הקנטוניסטים, שגזר הצאר הרוסי ניקולאי הווה אומר 30 שנה שירות בצבא. כלומר היהודים ברומניה שהו פרק זמן די ארוך, אך המוצא של רובם היה מרוסיה.

בשנת 1882 הגיעו מרומניה העולים הראשונים לזיכרון יעקב, שנקראה זמרין. בדרכם לארץ הם עברו תלאות רבות והעיקר הטורקים ששלטו אז מנעו מהם את הכניסה ארצה. כדי להיכנס לארץ הם נקטו בתחבולה והתחפשו לצליינים. בבואם הגיעו לחיפה בשייט על ספינה בשם טאטיס (תמונה של הספינה**) כשירדו מהאנייה לנמל נולדה סבתי מלכה. זאת תהיה הבת הבכורה של זיכרון יעקב. הנשים והילדים נשארו בחיפה סבתי סיפרה לי שתחילה הגיע למקום המיועד אביה בנר ראשון של חנוכה, לאחר מכן הביאו את הנשים והילדים, שהגיעו בעגלות עם כל המטלטלים וטפסו לזמרין ישוב ערבי מדולל, היושב במורדות הכרמל ואיך נראה המקום שנטעו בו את מושבם? כולו שקוע בבוץ והבתים היו גם הם מבוץ "חושות "בלשון המקום (בית בוץ).

סבתי (נספח 2)* מלכה נחשבת לילדה הראשונה של זכרון. היא נולדה לישראל שעכטר תאום של שניאור זלמן שכטר (נספח 3)* /סלמון שכטר, שהיה מייסד זרם הקונסרבטיביים בעולם וחוקר ”הגניזה הקהירית", אוצר בלום של כתבים מתקופת תור הזהב ואף מתקופות מוקדמות יותר (כתבי הרמב"ם בשפה הערבית באותיות עבריות, ספר בן סירא ועוד)

סבתי הייתה אישה מאוד משכילה, חלק מחייה היא התגוררה בביתו של דודה סלמון שכטר ופרופסור לתאולוגיה ורב. כמעט כל יום הייתי רואה אותה כשספר בין ידיה השפה של סבתי הייתה שפת המקרא: "ברצוני, אנוכי, אייכה" מעורבת ביידיש ובערבית לדוגמה: "איך אוב הפריידה (יידיש) היא עולה במעלה ההר, זיי אל חדיד (ערבית)" ובשפתנו היום: "יש לי פרדה (הכלאה בין סוס לחמור), היא עולה במעלה ההר כמו ברזל.

רוב אנשי העלייה הראשונה סבלו מקדחת (נספח מהסלולארי) (התמונה יצה) כאשר נעקצו מיתוש הנופילס שנמצא בביצות כברה (כל הנוף של זכרון שניבט מההר היום, היה ביצה) משרב ואף מרעב. בשנה הראשונה מתו כ-30 אנשים בחולשתם שליחיו של הברון הירש ניסו לפתות אותם להתנחל בארגנטינה ותשובתם הייתה: "באנו לפלסטינה אחרי מטרה קדושה… פה נחיה ופה נמות". החיים הקשים האלה הביאו לבסוף את סבי ישראל שכטער ואחרים לכתוב לברון רוטשילד מכתב לקבלת עזרה – "באנו לפלסטינה אחרי הגירה נחפזת… אדמת זאמרין שלך היא … מחכים להחלטותיך הנדיבות"  הוועד המרכזי מעביר את סמכויותיו לברון.

הברון רוטשילד הביא את מערכת הפקידות (נספח מהסלולאר) שנטלה את כל יוזמתם של המתיישבים ואף התעללה בהם. אבל יחד עם זאת הברון בנה בית כנסת פיתח תעשיות כמו, יקב, תחנת קמח, בית בד להפקת  שמן הזית, ובית ספר. בית ספר זה היה בית ספרי הראשון. לימים הפך לבית ה"מועצה המקומית" ובשנים האחרונות הוא הפך בעזרת תרומתה משפחת האריסון ל"מוזיאון לעלייה הראשונה (נספח 4)*. משפחת הריזון כך נקראה, הייתה בין בני העלייה הראשונה המייסדים של זיכרון (נספח מהסלולארי).

הברון רוטשילד המשך:

בשנת 1885 זמרין (שם ערבי) הופכת להיות זכרון יעקב (יעקב הוא אבי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד). הברון רוטשילד שנקרא גם ”אבי הישוב" קבור באחוזת קבר הסמוכה לזכרון, בתוך אחד הגנים היפים ביותר בארץ. לאזור זה טיילנו לקטוף צבעונים בשבתות.

בית הספר ניל"י (נצח ישראל לא ישקר): מי היו חבורת נילי?, לאיזו משפחה הם חברו?

משפחת אהרונסון יחד עם עוד בני זכרון נוספים גמרה אומר לחבור לבריטים ולגרש את הטורקים, ששלטו כאן בכל מרחבי ארץ ישראל מצפון לדרום. בין ה"זכרונים" ומשפחת אהרונסון לא תמיד הייתה ראיה שווה. לעיתים ניל"י העמידה בסכנה את כל הישוב וסיפור אחד שסיפרו לי מאפיין זאת – כאשר הכניסו הטורקים את כל בני המושבה לבית הכנסת ואיימו עליהם, שאם לא יסגירו את משפחת אהרונסון, הם יענשו בעונש חמור מאוד.

משפחת אהרונסון הייתה ידועה לי כבר מגיל 4 אז עברנו מפתח תקווה לזכרון. אחותה של שרה אהרונסון גיבורת נילי – רבקה הייתה מטיילת לבושה כולה בלבן עם כפפות ארוכות עד המרפקים וכובע עם טול לבן בטקסי (כשאף אחד עוד לא ידע בזכרון מה זה אוטו). כדאי להזכיר גם את השיר שמונח בפתחו של בית אהרנסון: "אלף נשיקות לך אהובתי"… שכתב אברהם פיינברג לשרה אהובתו. סיפור נוסף שנודע לי מפי דר' אהרונסון קרוב המשפחה בכנס עליה ראשונה "משפחת אהרונסון הייתה די עניה כמו שאר בני זכרון, והריגול למען הבריטים העשיר אותם" ושקי כסף הועברו אליהם דרך מנהרה ואכן זאת משפחה רבת נכסים.

בית ספר הראשון הישן שהיום הוא בית ותיקים/בית מייסדים, היה בן שתי קומות בכניסה עמד שמש/שרת/אב בית (שימו לב לגלגולי הלשון), בתחילתו של שיעור וסיומו היה השמש מצלצל בפעמון. הברון בבית ספר זה אסר לדבר ביידיש אלא רק עברית וערבית. בבית הספר הזה נוסדה "הסתדרות המורים" בשנת 1903, כשהיו בארץ רק 45 מורים ו15 מורות בכל בוקר הייתה תפילה של כל התלמידים. אחר כך שינו את זה להתעמלות בוקר. באותה שבת שהחליט להמיר את התפילה בהתעמלות, ננזף מנהל ביהס אלופי לפני באי בית הכנסת. המנהל אלופי אף ביטל את המנהג שתלמידי כיתה ח' נבחנו במבחן פומבי בתנ"ך מול נכבדי היישוב, וביניהם אבא שכטר דוד של אבי, שהיה ראש הועדראש המועצה המקומית הראשון. בבית הספר הזה גם החל טקס הנטיעות, שכיום נקרא ט"ו בשבט, חג הנטיעות. מבנה בית הספר לימים הפך להיות בית המועצה המקומית. בשנת 1999 טד אריסון בתרומתו הנדיבה הפך את המבנה למוזיאון תולדות המושבה, המוזיאון נקרא על שמו. תמונת סבו וסבתו מופיעה בתצוגת כל מייסדי המושבה זיכרון יעקב בשמם: משה ושרה אריזון.

ביהס נילי החדש הועבר לחורשת ענקית של עצי אורן בצידה המערבי של זכרון. ייחודו של ביהס החדש בחצר, שהייתה חורשה ענקית של עצי אורן וביניהם שחקנו בהפסקות. אחת לשבוע אחה"צ הקרינו באולם ההתעמלות בקומת הקרקע סרטי ילדים. (צילומי ביהס הישן והחדש) אל ביה"ס זה התלמידים הלכו ברגל כרבע שעה ויותר ולא הוסעו במכוניות כמו בימינו.

זיכרון של פעם רחוב המייסדים:

המדרחוב היפהפה המפורסם של זיכרון יעקב היה בילדותי מלא מהמורות ואבנים. (תמונה של המדחרוב).

הוא היה מוקף בחצרות של איכרים, שנקראו "חקורות", בתוך החקורות היו בין שניים לשלושה בתים. הבית הגדול של האיכר ובית הקטן (חושה – בית מבוץ) ובתוכו גרו הפועלים הערבים, והבית הקטנטן היה בית כסא (בית שימוש) לשימוש כולם. לימים היו הגובים שגבו כסף לצדקה דופקים על דלת של בית הכסא לבקש צדקה כאילו זה בית לכל עניין ודבר. הבתים הראשונים בזיכרון.

*עמוד 28 בספר 100 שנים לזכרון יעקב נספח 4

תמונה 2

בשעה חמש בבוקר ובשעה חמש אח"הצ אי אפשר היה להלך ברחוב. עדר הפרות ובראשו הרועה הערבי יצא מדרום הרחוב ופניו צפונה למרעה, בשובו חזרה, כל פרה ידעה לפנות במדוייק חזרה לחצרו של בעליה.

בתקופת הבציר הרחוב היה מתמלא במיץ ענבים ,שנשפך מאשכולות הענבים, הנערמים על עגלות רבות, המתנדנדות על המהמורת, כשהן מובלות על ידי עגלון ערבי, וריח של יין מילא את כל מרכז המושבה. פניהן של העגלות היו לכיוון היקב, לידו שכן בית הבד של הורי שם הפיקו שמן זית וגם טחנת קמח הייתה בבעלותנו.

ורובן של הנשים היו מקועקעות, גם על הגוף וגם על הפנים. בתוך אלה זכור לי יום כביסה ביום חמישי בחצר היו מרתיחים דוד שמונח על מדורה והכובסת הייתה לוקחת את הבגדים, מעבירה לפיילה (כלי מתכת שטוח מעוגל עם דפנות נמוכות) והייתה משפשפת ומנקה את הבגדים. מדי פעם הייתה לוקחת כלי להוספת מים חמים. הכלי הזה ליציקת המים נמצא בביתי הנוכחי (נספח). הנשים הערביות לעיתים היו עולות לאוטובוסים עם שאר הציבור עם תרנגולות ביד, ומדי פעם הייתה תרנגולת בורחת להן, וכל האוטובוס רעש וגעש.

בינינו ובין הערבים של פרדיס היו יחסים מצויינים. כמה מהם עבדו במפעל של הוריי וגם בבית הבד שלנו. ביניהם היו: נג'ד ומדחת, לימים מדחת היה ראש המועצה בפרדיס. הערבים מפרדיס דיברו יידיש, עברית וכמובן ערבית. בעקבות היחסים המצוינים איתם לא התקיים בכפר ממשל צבאי, כמו שהיה בכל המדינה, על אף שהכפר חולש על כביש ראשי.

זו ההיסטוריה של זיכרון, כפי שאני חוויתי אותה מגיל 4 ועד גיל 18 עם התגייסותי לצבא, יחד עם זאת לא אשכח את שני הבתים שבהם התגוררתי: הראשון בהיותי בת 4 הגענו מפתח תקווה לדירה שכורה ברחוב הרצל בזיכרון. כשבתחילה לא היה שם לרחוב, אצל משפחת דאהן בקומה שנייה. אחת לשנה הייתה משפחת בגין שוכרת דירה מולנו, כשחלקנו מרפסת משותפת. זכור לי שמנחם בגין היה יושב במרפסת שעות רבות וקורא, ואנחנו הילדים אני ואחי וילדיו של בגין חסיה, לאה ובני משתוללים במשחקים.

אל הקומה השנייה הגיעו 40 מדרגות חיצוניות ששימשו לנו כמגלשה כשירד שלג בארץ (בערך בשנות ה-50). בגיל 13 עברנו לבית, שאותו בנינו – ברחוב יפי נוף ואכן הנוף הזה נחשב בארץ לאחד מהיפים ביותר בארץ. הבית עמד על צלע ההר וממנו נשקף נוף מהמגדלור של חיפה בצפון ועד לאי היונים במעגן מיכאל. רצועת ים פרושה לכל האורך והרוחב לפניה משבצות של מטעים בצבעי ירוק שונים, פס של עצים גבוהים שבו עברה מסילת הרכבת ומדי פעם ראינו אוניות בים ומדי פעם שמענו את צפירת הרכבת והיופי בשיאו היה בשקיעת השמש.

בזכרוני, בעבר הנוף המדהים הזה במורד ההר היה נטול בתים והיו עורכים שם טיולים למכביר. היום הוא עמוס לעייפה במבנים. בזכרוני מרכזה של זיכרון עם הכביש רצוף מהמורות עם הפרות המהלכות בו היה רק שלנו בני זכרון, היום תיירים באים מכל קצוות הארץ להנות מהמדרחוב המשוחזר הנהדר ומהנוף המקסים שניבט מבתי מלון הצופים אליו.

שיכרון צבעים בטעם של עוד / זיכרונות בצבעים

הזוית האישית

סיפורה של ישראלה שמעוני תועד בעזרתם של תלמידי כתה יא'3, גל קוגן ומתן שני מבית הספר מית"ר, גני תקווה.

מילון

זיכרון יעקב
זִכְרוֹן יַעֲקֹב היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. היא נוסדה כמושבה ב-6 בדצמבר 1882 בידי עולים חובבי ציון מרומניה, והייתה המושבה השלישית של אנשי העלייה הראשונה. המושבה יושבת על חוטם הכרמל, חלקו הדרומי של רכס הכרמל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950. ויקיפדיה

ציטוטים

”השפה של סבתי הייתה שפת המקרא מעורבת ביידיש ובערבית....“

הקשר הרב דורי