מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרון ילדות הראשון שלי

חיים ואיה ונכדתו
רותי וחיים זייף
זיכרונות ממלחמת עולם שנייה

נולדתי בפברואר 1936 בעיר בידגושץ' שבצפון פולין. היינו שני ילדים אני ואחותי הצעירה ממני בשנתיים, אבי עסק בתעשיית עיבוד העורות ויצור רתמות לסוסים לשימוש אזרחי. אמי עסקה בתפירת מעילי פרווה. חיינו ברמת חיים סבירה. לנו, הילדים הייתה מטפלת, גרנו בבית מרווח למדי באחד מפרוורי בידגושץ'.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בתאריך 1.9.1939, פלשו הגרמנים לפולין וכבשו גם את בידגושץ'. ביום פרוץ המלחמה ירדו תושבי העיר הפולנים היהודים וגם הורי אתנו הילדים למרתפים. ברחובות העיר נשמעו יריות וקולות נפץ של פצצות שהטילו מטוסים גרמניים. ברחובות העיר היו מוטלים פצועים והרוגים. החיילים הגרמנים ירו לחלונות מחשש לצלפים פולנים. תנועת התושבים הוגבלה. כל גבר שנראה ברחוב ללא הבחנה בין אם הוא פולני או יהודי, נאסף ונשלח למקום בלתי ידוע, ולמשפחות לא היה עוד קשר איתם. בשלב הבא החלו הגרמנים לעבור בבתים על מנת לאתר יהודים. כל גבר יהודי שאותר הופרד ממשפחתו ונשלח למקום בלתי ידוע.

מצב היהודים הלך והחמיר ולא ניתן היה לעזוב את בידגושץ'. אבי נאלץ להסתתר מפני הגרמנים והחליף מקומות מחבוא כמעט מדי יום. גם אימי ואנו הילדים נדדנו ממחבוא למחבוא. מידי פעם חזרנו גם לדירתנו.

הזיכרון ילדות הראשון שלי מהמלחמה הוא זיכרון מגיל 4, באחד הלילות, כשהיינו בביתנו פרצו לדירה שני אנשי גסטאפו גרמנים עם אקדחים שלופים בידיהם. אחד הגרמנים העמיד את אבי עם פניו לקיר, וציווה עליו להרים את הידיים בעוד הוא מצמיד את האקדח לרכה של אבי. הגרמני השני ערך חיפוש מדוקדק בבית במטרה למצוא כסף ודברי ערך יקרים. תוך כדי החיפוש בארונות הכריז הגרמני כי הוא מצא את המטמון. הסתבר כי אלה היו התפילין של אבי, הגרמני היה משוכנע שבשני בתי התפילין מוחבאים יהלומים. אבי הגיב כי אלה אביזרים שבהם משתמשים היהודים בעת תפילת הבוקר ואין בהם כל מטמון. הגרמני שאחז בתפילין בידיו היה משוכנע כי אבי מנסה לשטות בוא וצעק לעבר הגרמני עם האקדח השלוף "תירה בכלב הוא משקר". למזלנו הרב, הסתבר כי שני אנשי הגסטאפו פרצו לדירה למטרות ביזה בלבד. הם עזבו את הבית עם זוג תפילין ודברי ערך שמצאו בדירה, כולל הטבעות והתכשיטים שענדה אמי, אותם משכו מעליה בכוח ובלי לפגוע באבי.

מאחר ופולין הייתה תחת כיבוש הגרמנים, התנועה הייתה קשה ביותר. הרכבות היו בשליטת הצבא הנאצי ושירתו בעיקר להסעת כוחות הצבא הגרמניים. מכיוון שאימי וגם אנו הילדים היינו בלונדינים ודמינו בחזותנו לגויים, הצליחה אימי לקבל אישור יציאה ולרכוש כרטיסים ברכבת שאפשרה לנו לצאת מבידוגושץ'. לאחר חודשיים תחת הכיבוש הגרמני, כל הציוד שאבי הצליח לקחת עמו היו שתי מזוודות בלבד.

המטרה הייתה להגיע לרוסייה שהייתה מוכנה לקלוט את היהודים הנמלטים מהשלטון הכיבוש הגרמני בפולין. תהליך הבריחה היה מסובך ומסוכן, המלחמה הייתה בעיצומה, היו הפצצות של מטוסים וכן ירי של צלפים.  לאחר מספר שבועות של תלאות בפולין הכבושה ושיחוד של כל מיני מבריחים הצלחנו להגיע לגבול פולין-רוסיה, גם שם באמצעות תשלום גבוה למבריחים הצלחנו לעבור לרוסיה, לברוח מהגרמנים ולהציל את חיינו. לאבי היו הורים ושישה אחים ואחיות שחלקם היו כבר נשואים ובעלי משפחות עם ילדים. הוריו של אבי ומרבית אחיו ואחיותיו ומשפחותיהם הושמדו על ידי הגרמנים בשואה.

הגענו לרוסיה בעיצומו של חורף 1940. אומנם ניצלנו מהגרמנים, אך גם ברוסיה לא באנו אל המנוחה, הנחלה. גם בה עברנו נדודים ותלאות, אמי חלתה בדלקת קרום המוח, שבאותם ימים הייתה זו מחלה מסוכנת ביותר, נדדנו ברוסיה באזורים שהכפור בהם הגיע למינוס ארבעים מעלות צלזיוס. לאחר מספר חודשים הגענו לעיר טשקנט שבאוזבקיסטאן, בה חיינו עד לסוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. בסוף שנת 1945 כשהפולנים פתחו את הגבולות ואפשרו לפליטים שעזבו אותה, לחזור לפולין, חזרנו לפולין. משם החלטנו להגיע לארץ ישראל, אך כיוון שהבריטים שלטו בארץ ישראל הם לא אפשרו ליהודים לעלות ארצה. גם כאן עברנו נדודים במשך כשלוש שנים במחנות של הג'וינט בארצות אירופה. לאחר שהבריטים עזבו את הארץ וקמה מדינת ישראל. עלינו  למדינת ישראל באוגוסט 1948 והתמקמנו ביפו.

הזוית האישית

סבא חיים זייף מספר את סיפורו לנכדתו איב, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

גסטאפו
משטרת המדינה החשאית של גרמניה הנאצית. אחד הגופים המרכזיים לאכיפת הטוטליטריות הנאצית.

בִּידְגוֹשְׁץ'
בִּידְגוֹשְׁץ' היא עיר בצפון פולין, על הנהרות ברדה (Brda) וויסלה....בתחילת ספטמבר 1939 נכבשה העיר בידי הגרמנים, ובתגובה על פגיעת פולנים מהעיר בחלק מתושביה הגרמנים, רצחו חיילי הורמכט כ-3,000 מתושבי העיר, פולנים ויהודים. זמן קצר לאחר מכן גורשו יהודי העיר הנותרים לגנרל גוברנמן, ורכושם הוחרם. גירוש היהודים מהעיר לווה במעשי התעללות והשפלה, ולאחר השלמתו, הוכרזה העיר באופן רשמי כ"נקייה מיהודים". ויקיפדיה

ציטוטים

”אסור להתייאש וצריך תמיד לשמור על תקווה.“

הקשר הרב דורי