מאגר סיפורי מורשת

שמי רות פרטוק. נולדתי בשנת 1949 בתוניס. בשנת 1954 עליתי לארץ עם הוריי ושתי אחיותיי, אחת גדולה ממני ואחת קטנה יותר. בהתחלה עלינו למושב ליד בית שאן. עלינו באנייה בשעות הלילה כדי שלא יראו אותנו.

אבא שלי, דוד קוסקס היה אח במקצועו. מכיון שלא היו קופות חולים באותה תקופה באזורנו אז אבי היה מסתובב בקיבוצים באיזור, ומגיע ישירות לבתים של החולים. סבא שלי גם כן עסק ברפואה והיה רופא בתוניס, בשל כך משפחתנו נחשבה מהמעמד הגבוה.

לאחר מספר שנים, עברנו להתגורר בבית שאן, שם למדתי בבית הספר היסודי "תומר", המורים היו תומכים ועוזרים והייתה אווירה משפחתית. היינו משחקים בחוץ המון זמן והיינו מבקרים אחד את השני בבתים. בבית הספר ובבית לא היה חשמל, השתמשנו בעששיות ובישלנו על פתיליות ועל פרימוס, משום שגם גז לא היה.

באותה התקופה היה מגפת הפוליו (שיתוק ילדים), אך למרות זאת המורים והילדים לא התרחקו אחד מהשני, כל אחר עזר לשני, ואפילו לא חשבו על הסכנה להידבק. אצלי בכיתה היו שלושה ילדים שחלו במחלה, זו הייתה תקופה קשה מאוד.

היום אני גרה בנתניה, יש לי 4 ילדים ו-6 נכדים ואני משתתפת באופן קבוע בכיתת אזרחים ותיקים בחטיבת הביניים אורט גוטמן בנתניה.

הזוית האישית

רות: אני משתתפת קבועה בכיתת אזרחים ותיקים. זו הייתה חוויה להיזכר בכל הדברים שקרו באותה העת.

אניטה: הסיפור של רות שינה את דעתי, הבנתי שלא תמיד הכל היה קל ופעם היו קשיים, אבל אנשים בכל זאת לא התרחקו ולא פחדו מהסכנה. הם העדיפו להתגבר כולם ביחד. ילדים אז היו מגובשים יותר, הם שחקו בחוץ יותר וידעו איך ליהנות ללא חשמל ואור "לא ידענו מה זה פחד, היינו שדים אנחנו" אמרה רות. היום הכל ההיפך, הילדים בטלפונים רוב הזמן ואינם משחקים בחוץ כמעט.