מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה (ברשקובסקי) לוס, נולדתי ביום 11.5.1947 בבי"ח הדסה, תל-אביב, ישראל. גדלתי בתל אביב וחייתי שם עד גיל 23. בגיל 22 נישאתי למנחם לוס ובשנת 1970 נסענו ללמוד בארה"ב ושם נולדו שני ילדינו, הבת השלישית כבר הייתה כחול לבן… נולדה בארץ. יש לי שלושה ילדים ושישה נכדים.

כשאני חושבת על ההיסטוריה של המשפחה שלי בכלל ושלי בפרט, עולים המון ספורים שהייתי רוצה לספר. אופי הבית נגזר מתקומת המדינה והגאווה העצומה שיש לנו מדינה מחד, וזכר השואה והאהובים שנספו בה מאידך. הבית בו גדלתי היה בית פטריוטי מאוד, הערכים עליהם גדלתי היו נתינה, התנדבות והכנסת אורחים. נולדתי בדיוק שנה לפני קום המדינה, גרנו בתל אביב ברחוב זרובבל, על הגבול עם יפו.

אבא שלי עלה ארצה בשנת 1929 מרוסיה מהעיר מוולקוביסק (לימים פולין והיום רוסיה הלבנה). המשפחה התיישבה בירושלים, רכשה בית מלון וניהלה אותו. אבי ,שהיה פטריוט בכל רמ"ח אבריו החליט לתרום למדינה המתהווה ונסע לג"דה (רמת ישי של היום) כדי לעבוד שם בסלילת כבישים, יחד עם כל הקשיים המחלות והיתושים.

בשנת 1933 נסע לביקור ברוסיה ושם פגש את אמי בעיר סלונים, שם גם התחתנו. אבי ידע המון שפות והחליט לעבוד בתרגומים, לאחר נישואיו החל לעבוד בשירות המשטרה בתרגום מסמכים עבור הבריטים. לאחר זמן מה החליטו לעבור לתל אביב. בתל אביב שכר משרד ברחוב אלנבי, על יד הדואר המרכזי, ושם עסק בתרגומי מסמכים וכתבים שונים מכל מיני שפות לעברית וההפך. המשרד היה במקום מאוד מרכזי בתל אביב והרבה אנשים ופליטים רבים שהיו באותה תקופה שהגיעו ארצה אחרי המלחמה מצאו במשרד שלו מקום להתעדכן, למצוא אנשים שמכירים או בני משפחה וכמובן ובעיקר נעזרו לתרגום תעודות ומסמכים שהביאו איתם מחו"ל. מרגע שהגיע ארצה הצטרף אבי לשורות ההגנה והיה פעיל בארגון.

בתל אביב גרו הוריי בדירה קטנה, שם נולדו שתי אחיותיי ובשנת 1947 הצטרפתי אני למשפחה.

אני כפעוטה

התקופה בה נולדתי הייתה זמן מלחמת העצמאות, הצלפים מכיוון יפו לעבר תל אביב לא פסקו לצלוף. חוץ מההגנה היו פעולות של המחתרות ואנשים נמנעו מללכת ברחוב ונזהרו מצליפות הצלפים. הבניין בו גרנו התרוקן מיושביו אשר עברו למקומות בטוחים יותר. אבא שלי התנגד לעזיבתנו את הבית וטען כי איש לא ירחיקו מביתו. כך המשיכה משפחתי לגור בבניין. כשהייתי בת כשלושה חודשים, חלף כדור טועה של צלף מעל מיטתי, בנס לא קרה כלום והכדור נעצר בקיר ממול. כמובן שזה היה הסיפור עליו גדלתי כילדה, זה היה המוטו של משפחתי. הנאמנות לארצנו, המסירות והפטריוטיות. לא משנה מה קורה – את הבית לא עוזבים והמדינה תמיד מעל הכול.

לימים בפרוץ מלחמת סיני, גרנו כבר ברחוב צייטלין בצפון תל אביב, תל אביב באותה תקופה היוותה מטרה לפגזים והיינו צריכים לרדת למקלטים. גרנו בקומה רביעית, ללא מעלית, אבי כמנהגו סירב לרדת למקלט. באחד הימים נפל פגז סמוך לביתנו, אבל גם אירוע זה לא שיכנע את אבי שצריך לרדת למקלטים ולהגן על עצמנו מפני הפגזים.

כילדה שנולדה ממש בשלהי התהוות מדינת ישראל זכורים לי סיפורים ואירועים רבים, כפי שציינתי, לאבי היה משרד לתרגומים והיו מגיעים אליו פליטים ואחר כך עולים חדשים. אבי ראה בקליטת העלייה מטרה נעלה, וכך מדי פעם היה מביא הביתה אנשים שהגיעו ארצה ולא היה להם מקום לישון. כפי שאמרתי, הדירה הייתה קטנה וכאשר היה מגיע אורח ללון, היו מצופפים את שלושת הבנות ומפנים מיטה לאורחים. היו מגיעים אנשים אחרי שבועות של נסיעה בים, טלטלה בדרכים. כל המשפחה הייתה יושבת לשמוע את ספוריהם (אני הייתי תינוקת ורק מסיפורים ששמעתי מהורי ואחיותיי כל הידע). אחד הספורים בבית היה על פרשת אלטלנה. גרנו כאמור ליד חוף הים. כולם בבניין היו מגויסים להגנה ולאצ"ל, כאשר לפתע ראו את הלהבות כאשר האונייה עלתה באש. היו גם הרבה סיפורים של פליטים שהגיעו וסיפרו על מה שקרה באירופה. בהתחלה בארץ לא האמינו ולא הבינו כיצד הלכו כצאן לטבח ולא נלחמו, אך כאשר הגיעו ארצה הפרטיזנים והניצולים החלו להבין את גודלו ועוצמתו של האסון.

הפן השני בביתנו היה צל השואה ותוצאותיה.כפי שסיפרתי, אמי נישאה ועלתה ארצה לפני פרוץ המלחמה. אחד מאחיה עלה גם הוא ארצה קצת אחריה וכל יתר המשפחה נשארה בפולין, הוריה וארבעת אחיה.

ביתם של סבי וסבתי היה בית פרטי שעמד קרוב לנהר השצ"רה, בית עם חצר גדולה, גן ירק ובין הבית והטיילת שליד הנהר היה גן גדול מלא פרחים, עצי פרי ונוף משגע. לבית הייתה מרפסת גדולה, וזו הסיבה שכאשר נולדה אחותי הבכורה בפלסתינה הייתה אמי נוסעת עמה כל קיץ להוריה לחופשה. בתום אחת החופשות, החזרה התעכבה עקב מחלתה של אחותי, פרצו הרוסים לביתם של סבי וסבתי. אמי ואחותי הצליחו לעזוב בדרך חזרה ארצה בזכות הדרכון הפלסתיני שלהם. וכך נסעו ארצה כאשר הם משאירים מאחוריהם את ההורים והאחים. אחד האחים כבר היה נשוי ואשתו הייתה בהריון מתקדם. כאשר הגרמנים נכנסו לעיר הם קיבצו את כל האנשים לאמצע היער, חפרו בור גדול ושם ירו בילדים לעיני ההורים ואחר כך רצחו את ההורים. התחושה שהשאירו את ההורים מאחור ולא הצליחו להצילם ליוותה את אמי כל חייה.

אחד האחים שנסע ללמוד באוניברסיטה בעיר הגדולה, ניצל מהתופת ונשאר ברוסיה (ברבות הימים האזור הפך להיות רוסיה). הרבה שנים לא ידענו כי הוא ניצל – הקשר בין ישראל לרוסיה היה אסור. בסביבות שנת 1950, דרך חבר שחי בפולין, נודע למשפחה כי האח שרד וניצל מהתופת. התחיל קשר ובשנת 1988 עם פתיחת הגבולות – הפרסטרויקה – הגיע האח לביקור בארץ. בעקבות ביקורו נסענו, בעלי, אחותי ואני בפסח 1990 לביקור ברוסיה, לאזור בו נולדו הוריי.

הביקור ביער בו נרצחו ונקברו כל משפחת אמי היה קשה, מצמרר ועצוב. באמצע היער, כאשר מסביב ניצני פריחה שלאחר השלג, פסטורליה ושלווה – פתאום נגלית לעינינו מצבה אפורה ועליה הכתובת: "פה נרצחו 33.000 אזרחים סובייטים על ידי הנאצים", לא יהודים אלא אזרחים סובייטים. הדעת לא תופסת איך יכול היה לקרות כזה דבר, איך ירו ב-33.000 אנשים פשוט כך, כי היו יהודים. במקום זה הבנו את מהות הטרגדיה יותר מתמיד – איך ממשיכים לחיות עם אובדן של משפחה שלמה ובדרך ברוטלית כל כך. הבנתי את הקושי של אמי כל השנים בהרגישה כי היא ניצלה ומשפחתה נכחדה.

סיכום

זה הסיפור של משפחתי (בטוחה אני שהוא אותו סיפור של הרבה משפחות באותן שנים) – הצל המעיב של המשפחה שנרצחה בשואה, הגעגוע והחסר של המשפחה, ומצד שני הגאווה על היותנו אזרחי מדינה חופשיה, השייכת לכל היהודים – מדינת ישראל.

אני רוצה להודות להוריי על הערכים עליהם חונכתי – אהבת הארץ ומסירות לארץ. תמיד לזכור את מה שקרה לעם ללא בית וחשיבותה של מדינה יהודית לעם היהודי. שמירת המסורת והעברתה לדורות הבאים. תרומה לחברה ומשפחתיות.

בילדותי

הזוית האישית

סבתא פנינה: סיפורי השואה תמיד מצמררים ומאוד מעציבים אותי וקשה לי לדבר עליהם, אבל חשוב מאוד לספר אותם.

הנכד בן: שמעתי הרבה פעמים את הסיפור ובכל פעם מחדש, מצמרר אותי ומפליא אותי הנאמנות של סבא של אימא שלי למדינת ישראל. היה לנו מאוד נחמד בתכנית הקשר הרב דורי.