מאגר סיפורי מורשת

שמי זאב פלד, נולדתי בשנת 1949 בעיירה נידחת בשם קיזיל-קיה (Kyzyl-Kiya) אי שם בקירגיסטן, אז חלק מברית המועצות. חייתי שם עם הוריי, ארבע אחיותיי ואח אחד עד הגיעי לגיל 8. יש לי הרבה זיכרונות משנים אלו. אני זוכר אירועים מגיל שנתיים. הזיכרון המוקדם ביותר הוא מביקור אצל הספר המקומי. אני זוכר שקיבלתי ממנו בקבוקון של מי קולון עשוי זכוכית עם צורות שונות על פניה וזה ריתק אותי, כנראה שבזכות זה לא בכיתי בזמן שהוא סיפר אותי.

אני הייתי השלישי אחרי שתי אחיותיי, לאה וורד, ואחרי נולדו אחותי פנינה ואחי יונתן. במהלך החיים במקום החלפנו, למיטב זיכרוני, לפחות שלוש דירות. הראשונה הייתה במבנה ששימש מועדון ספורט של כורי הפחם של העיירה ולצידו היה מסלול אתלטיקה ומגרש כדורגל. אבי התמנה לאחראי המועדון ובזכות זאת קיבלנו דירה במועדון. הוא גם היה שחקן בנבחרת כורי הפחם ובכל יום ראשון נערכו או תחרויות אתלטיקה או משחק כדורגל. בתור ילד שגר באצטדיון אהבתי להסתובב בתחומי המגרש. התזונה הדלה התבססה על לחם ותפוחי אדמה. לא זכור לי שאכלתי בשר. בקיץ היה שפע של פירות – למשל, אבטיחים ושזיפים.

בכל יום ראשון התקיים יריד במתחם השוק המקומי. ביריד היה סחר בבעלי חיים (סוסים, חמורים, עזים וכבשים ובעלי כנף למיניהם) וכן מסחר במזון על סוגיו (פירות וירקות, תבלינים ואוכל מבושל שהוכן על ידי אנשי הכפרים שבסביבת העיירה). באמצע השבוע השוק היה שומם ורק שומר קירגיזי עצום ממדים שמר שאף אחד לא יכנס למתחם השוק. אנחנו הילדים אהבנו להתגנב לשוק ולחמוק מעינו הפקוחה של השומר. חיפשנו מציאות. באחת מאותן הפעמים השומר הבחין בנו והחל לרדוף אחרינו. התחלנו לנוס על נפשינו ולאחר זמן קצר הבנתי שהוא שם אותי למטרה ורוצה לתפוס אותי. בשארית כוחותיי הצלחתי לחמוק ממנו ולהיכנס בריצה הביתה. אמי, ששהתה בבית, לא אפשרה לשומר הזועף לפגוע בי.

באותה התקופה הפלילו את אבי בגניבת פחיות צבע מהמחסן של המכרה. כל טענותיו שהוא חף מפשע לא הועילו. הוא נשפט ונכלא בבית סוהר במרחק מה מהעיירה. אני זוכר את הביקורים בהם אמי שתי אחיותיי ואני ביקרנו את אבא בכלא. היה זה בחורף. חורף "אירופאי", טמפרטורות מתחת לאפס ושלג רב שירד כל חורף. לקראת בוא הקיץ שוחרר אבי מהכלא וחזר הביתה. שמחתי מאד לשובו.

בתקופת מאסרו של אבי אמי חלתה והיה צורך לאשפז אותה לתקופה ארוכה. אותי ואת שתי אחיותיי העבירו למעון בו חיינו עד שאמי שבה לאיתנה. הייתה זו תקופה קשה עבורי. התגעגעתי מאד לאימא וכל אחר הצהריים הבטתי מבעד לשער המעון בתקווה לראות את אמי מגיעה ולוקחת אותנו הביתה. ברוב הימים זה לא קרה ומתוך ציפייה דרוכה אל מעבר לשער קרה שראיתי דמויות אדם ולא יכולתי להחליט האם הן מתקרבות או מתרחקות.

כשמצב בריאותה של אמי החל להשתפר הרופאים אפשרו לה לבקר אותנו. באותם הפעמים השמחה שלי לא ידעה גבול. בשנת 1957 נודע לאבי שהוא יכול לחזור לארץ הולדתו, פולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה הנאצית לפולין חששה אמו, סבתי, שיגייסו את אבי והוא רק בן שש עשרה, ועל כן שכנעה אותו לברוח לברית המועצות, מקום הימצאו של אחיו הבכור משה, שנמלט מבעוד מועד כי ידע שהנאצים רודפים קומוניסטים והוא נימנה עם קבוצה של עיתונאים פולנים שהשתייכו לפלג הקומוניסטי. אבי נאלץ לעזוב את אמו ואת אחותו הקטנה מעיר הולדתו לודז' ובגיל שש עשרה החל את מסע ההישרדות שלו ברחבי ברית המועצות.

לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות ככל שהחזית המלחמה התקדמה מזרחה, נעה האוכלוסייה האזרחית מזרחה יותר ולבסוף, לאחר שהכיר את אמי בדרך, הם התישבו בקיזיל-קיה. באוקטובר אותה שנה ארזנו את מטלטלינו, נפרדנו משכנים וחברים ויצאנו לדרך. הדרך נמשכה כשלושה שבועות ברכבות בהן עברנו אלפי קילומטרים עד שהגענו לוורשה בה גר אחיו של אבי, משה, שחזר לשם עם תום המלחמה. בפגישה עם אחיו, שלא ראה אותו מאז תחילת המלחמה, נודע לאבי שאמו ואחותו שהו בגטו לודז' עד לחיסול הגטו ומשם נשלחו למחנה הריכוז אושוויץ ושם נספו.

שהינו אצל הדוד ודודה אווה זמן מה עד שנמצא לנו בית בקרב קהילה יהודית בעיר וולבז'יך. אבי מצא מקום עבודה בבית דפוס ממשלתי ואמי המשיכה להיות עקרת בית. נולדה לי אחות נוספת, מרגלית. אחיותיי ואני הלכנו לבית ספר יהודי ושם לראשונה נחשפתי לתרבות ולהיסטוריה של עם ישראל, דבר שלא התאפשר בקירגיסטן. בתחילת 1961 עזבנו את פולין ועלינו ארצה.בבית הספר הפולני

הזוית האישית

יאיר הנכד המתעד: נהניתי מאוד לגלות פרטים חדשים ומעניינים על סבא שלי, והוא נהנה מזמן האיכות שהיה לנו ביחד. לא ידעתי המון פרטים על סבא שלי וזו הייתה הזדמנות פז לראיין אותו.