מאגר סיפורי מורשת

הנכדה שיינדי רייכמן מתעדת את סיפור חייה של סבתא רבתא שלה שיינדל רייניץ, כפי שסיפר לה סבא יעקב רייניץ בנה של סבתא שיינדל/

בכ"ה טבת תרס"ז (1907) נולדה בדבריצן שבהונגריה למשפחת רוזנפלד.

תינוקת עם הרבה נעלם. עם עתיד גדוש ומלא נאלם. ממשיכים בחיים, חולפים הדברים, בסרט נע, סרט החיים. ועומדת סבתא באומץ כה רב, עם הרבה אמונה- יוקדת בלב, את זאת ינקה מבית הוריה, בית יהודי חם ומאמין, שם… למדה מידות חסד ויושר, שם… קיבלה האמונה והביטחון לחיים.

עוברת סבתא רבות בחיים, עוזבת את אירופה כשהשמים מתקדרים, ועוברת פה, בישראל, את תקופת הטורקים והבריטים, נלחמת בעוז לקיום המשפחה והילדים, פת לאכול, ובגד ללבוש העוללים. מסירותה בחינוך הילדים, שלא תיתלש שערה משערת ראשם בגן הילדים, ולאחר איומי הגננת שהיום כך לא הולכים. משאירה סבתא בבית את הילדים, אך ה' עזר, ולכל עמל יש שכר.

זוכה סבתא גם לימים של שלווה כבוד ונחת. בארצות הברית וגם בארץ ישראל זוכה להשיא הילדים, לראות בהולדת ילדים נכדים ונינים, הרבה שמחות במשפחה ורב נחת מכולם.

בכל יום יושבת סבתא בפינת החדר ותמיד סידור ותהילים בידה, יושבת סבתא ומתפללת. מבקשת על כל אחד ואחד. גם בשעת הדלקת הנרות, כשניפתח השער במרום לא תישכח לשאת תפילה על כל אחד מבני המשפחה.

משפחתה

אביה מנחם יעקב משמש: גבאי, שמש בבית הכנסת ובלן במקווה. האם שרה רבקה עקרת בית. בביתם הקטן של משפחת רוזנפלד, שהייתה ידועה בסביבה כמשפחה מכניסה אורחים, מצאו כל העניים למיניהם וכן סתם "ארחי-פרחי" ארוחה חמה, מיטה ללינה, אוזן קשבת ואם יש צורך, בעצה טובה, עידוד חם, או ניחומים. האב מנחם יעקב היה תמיד אומר ומשנן לילדיו:" אם יש מקום בלב יש גם מקום בדירתנו הקטנה".

סבתי שיינדל מספרת: "פעם בשעת לילה מאוחרת כשכבר כל בני הבית עלו כל אחד על יצועו, נשמעה דפיקה חרישית בדלת, אמי ששמעה את הדפיקה החלשה קמה ממיטתה החמה ומיהרה לפתוח את הדלת. בדלת עמדה אישה, שסיבות שונות אילצו אותה להישאר חסרת מקום לינה. ועתה באה לבקש מקום ללון בבית. אימא, ביודעה שכל מקומות השינה תפוסים על ידי בני הבית ואורחים, לקחה את אותה אישה למיטתה וישנו יחד באותה מיטה".

בבית משפחת רוזנפלד היו מלבד ההורים ששה ילדים, שלוש בנות, שלושה בנים. יצחק איזיק, מלכה, ברוך ידל, שיינדל (סבתי), אלישע וקוטי.

בין הילדים שררו תמיד יחסי שלום ואחווה. ובין האחיות הקטנות לגדולה, מלכה, היה כבוד רב כל מה, שאמרה  האחות מלכה עשו כולם. וקיימו את הכתוב "כבד את אביך ואת אמך" ואת – לרבות האחות, האח הגדול.

סיפורים על סבתא

יום אחד התהלכה שמועה בקהילת דברצן, שיהודי נמצא בבית האסורים, ואינו רוצה לאכול ממאכלי הטריפה של הגויים. התעורר חשש שהוא עלול למות מרעב. בני משפחת רוזנפלד ששמעו זאת שלחו את שריקה (סבתא שיינדל) עם ארוחה חמה ומשביעה לאותו יהודי. ומאז בכל יום הייתה הולכת להביא לו את ארוחתו.

בהיותה כבת שלוש, למדה בגנון בדברצן עד גיל שש. בגיל שבע עברה לבי"ס היהודי בדברצן שם למדה עד גיל שתיים-עשרה. אך בתקופת לימודיה לא זנחה שריקה (כינוי החיבה שכינויה המורות), את מצוות גמילות חסידות שלמדה מאביה ז"ל, ויעידו על מצוותיה המעשים הבאים:

פעם כשחזרה שריקה מבית הספר הביתה, גילתה בבית אישה שהגיעה זה עתה מארץ ישראל לאחר שעשתה דרך ארוכה וקשה, כשהגיעה לתחנת הרכבת וחיפשה מקום להתארח, הפנו אותה כולם לבית משפחת רוזנפלד. האישה חלתה בעקבות נדודי הדרך. ובעזרתם של בני משפחת רוזנפלד היא הובאה לבית החולים, ושם טיפלו בה. אבל בני משפחת רוזנפלד לא שכחו אותה. כל יום אחר יום הלימודים, הייתה שריקה הקטנה מבקרת אותה.

אחר תקופת לימודיה בבי"ס יסודי. החלה ללמוד קורס תפירה אצל אישה, שחייבה את בנות הקורס לא לחסר אף יום, כולל ביום שישי ולהישאר גם בליל שבת , סבתי שזה היה המקום היחיד שיכלה ללמוד ולעבוד בו, נאלצה להשלים עם העובדה ולהישאר בערב שבת. אך, גמרה אומר בנפשה שהיא אמנם תבוא אך לא תעבוד ח"ו בשבת.

סבתי מספרת: "פעם קיבלה האישה הזמנה מגברת מכובדת, להכין לה ליום שישי הקרוב שש שמלות. האישה יחד עם התלמידות, ואני בתוכן, התחלנו לעבוד במרץ רב לספק את הסחורה. עד ליום שישי עבדנו ללא לאות, ביום שישי נשאר רק לתקן כמה דברים ולשלוח לגברת. אני שראיתי שכבר מאוחר ועוד שעה קלה נכנסת השבת, שאלתי את האישה: "מי יביא לגברת את השמלות, ולך את הכסף"? ענתה לי האישה: "מי אם לא את שריקה"? כששמעתי זאת לא פחדתי ממנה ועניתי לה באומץ: "לא!, אני לא אלך בשבת! אסור לי לטלטל מכיוון שאין פה ערוב". כששמעה האישה את דבריי, היא התעצבנה ובקול מלא כעס אמרה: "אם כך, את גם לא תבואי לעבוד כאן ביום ראשון".

אני, שפחדתי לאבד את מקום עבודתי אמרתי לה כדי לפייס אותה: "את יודעת מה? נגיד לגויה שעובדת כאן, שהיא תיקח את השמלות, ואני אלך אתה לגברת. הגברת תביא לה את הכסף ואני אחזיר אותה לכאן". האישה שמחה על הפתרון שהצעתי, והסכימה וכך היה, הלכתי עם השמלות שבידי הגויה לגברת וחזרנו  עם הכסף.

לאחר שסיימתי לסדר את כל העניינים עם האישה. פחדתי שאבי וודאי כבר עשה "קידוש". בלב כבד התקדמתי לעבר הבית, ובעיניים דומעות מבכי פתחתי את הדלת. שם ראיתי את כל משפחתי עומדים ומחכים לי. פרצתי בבכי מר וסיפרתי לכולם את המעשה עם הגברת. לאחר שסיפרתי הוקל לי במקצת, וכשראיתי את העיניים הבורקות והשמחות של אבא על מה שעשיתי, שמחתי מאוד. ידעתי שהמעשה שעשיתי טוב ונכון היה.

חינוך ילד'יה

בתקופת מגוריה בירושלים, לאחר שהתאלמנה ונשארה עם שבעה ילדים. הציעו לסבתא שיינדל לקבל דירה גדולה עם מטבח ושירותים, (זה היה לוקסוס באותם הימים), בשכונת קטמון. סבתא עברה לשם עם ילד'יה , אבל כבר בהתחלה, היא שמה לב שצביון השכונה לא לרוחה מבחינה רוחנית. סבתא לא היססה, חינוך הילדים חשוב מכל! היא ארזה את כל החפצים ויחד שבו, "להונגרישאייזר"- "בתי הונגרין" בשכונת מאה שערים. שם קיבלה דירת חדר ללא שירותים, אבל שם יכלה לגדל ברוגע את ילד'יה בחינוך חרדי טהור.

הזוית האישית

שיינדי רייכמן: תודה לסבא יעקב רייניץ, על הסיפורים המופלאים על האישה הגדולה, סבתא שיינדל. תודה לאמי שליוותה אותי בכל משך הזמן. תודה לאחיותיי שעזרו לי ותודה למורה פייגי שהנחתה אותי בתהליך התיעוד.