מאגר סיפורי מורשת

בתום מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים הנוראית אותה שרדו, הגיעו בני משפחתה של ורדה איטן לישראל.

באזור היו שתי מעברות: מעברת אגרובנק ומעברת ברנדייס.

במעברה הקימו אוהלים ופחונים כדי לפתור את מצוקת הדיור של אנשים שהגיעו בהמוניהם. 

 

מעברת אגרובנק

 

התמזל מזלה של משפחת איטן שהדוד שעלה לישראל לפני השואה, גר בשפיה. הוא היה מורה בכפר הנוער ואשתו הייתה אם הבית. הדוד הזמין את משפחת איטן להתגורר עימם בבית הקטן וכך עשו. לאחר כשנה הם עברו לבית קבע בברנדייס. כל הבתים שנבנו בברנדייס היו קטנים. חדר אחד אכלס משפחה שלמה, יחד עם זאת, הם היו שמחים בחלקם כי הבינו שזה רק פיסה קטנה מארץ ישראל שנבנית ומתפתחת.

רוב הגברים בברנדייס וגם אביה התפרנסו מבנייה או שעבדו באליאנס (שזו חברה לייצור צמיגים) ורוב הנשים היו עקרות בית. אך לא אמא של ורדה. אמא של ורדה הייתה מורה ולימדה במעברת אגרובנק. לאחר שתושבי המעברה בנו בתי קבע, היא עברה ללמד בשכונת אולגה. האם לא ידעה עברית בהתחלה אבל אביה היה רב ולימד עברית ולכן העברית לא הייתה חדשה לה לחלוטין ולאחר שנה היא התחילה ללמד.

 

כולם הבינו שאנשים רבים הגיעו ממקומות שונים ולכן יש בעיה כי כולם מדברים בשפות אחרות והם הבינו שהם צריכים לדבר עברית כדי להבין זה את זה.  לאחר זמן מה, כולם דברו עברית.

 

הילדים באותו זמן שיחקו זה עם זה ברחובות כי לא היה להם מקום בבתים הקטנים שלהם. תחושה של אושר ובעיקר חופש ליוותה אותנו בתקופת הילדות שלנו…מספרת ורדה בנוסטלגיה. 

 

תשע"ה