מאגר סיפורי מורשת

שמי יורם תעסן. נולדתי בירושלים בשכונת המושבה הגרמנית בתאריך י״ד אדר א' תשי"ז 15.2.1957.  נולדתי ילד שני למשפחת תעשה, להורי היקרים זכריה ז"ל ופלורה שתחי'. אחותי הבכורה מיכל גדולה ממני ב-3.5 שנים, וקטנים ממני שלומי ב-7 שנים ומירב הקטנה ממני ב-12 שנים. כל שמותינו, של אחי ואחיותיי, הינם על שמות שושלת משפחת מלכים מהתנ"ך!

שם משפחתי כיום תעסן ובעבר היה תעשה, כשאבי היה בנוער העובד והלומד הוא עמד עם חבריו בתור, וכששאלו את חבריו מה שמם ושם משפחתם הוא שמע "קופרמן, ליברמן, דוברמן". סבא היה בטוח ששמות המשפחה בארץ חייבים להסתיים בנון אז הוא אמר "תעסן". כשהייתי ילד שאלתי את סבא שלי (אבא של אבא) מאיפה שם המשפחה שלנו והוא סיפר לי ששם משפחתו היה פעם "ישועה", וכשסבא של סבא שלי היה בשוק בתימן וספר את המטבעות וכשהגיעה ל- 9 ואמר "תעשה" במקום ״תשעה״. כך הדביקו לו את הכינוי ״תעשה״ אבל אין לו הוכחות לכך. זה מעין סיפור עם שעבר מדור לדור, לא ידוע אם זה קרה באמת.

שורשיי – העלייה מתימן

אבי זכריה (יחיא, על שם מלך תימן שהיה טוב ליהודים) נולד בתימן בעיר איב' בתאריך ג' בתמוז תרפ"ו 3.7.1926.  בשנת 1933 כאשר אבי היה בגיל 6.5, משפחתו עלתה בשיירה לכיוון עיר החוף עדן שבתימן ומשם באוניית משא ישנה הפליגו דרך מצרים לחוף יפו שבארץ ישראל. ההפלגה הייתה קשה מאוד וכללה מחלות וזיהומים, נפטרו ילדים במהלך הדרך. אחד מהם היה אח של אבא שלי, והם נאלצו לזרוק את גופתו לים. הם הגיעו לארץ ישראל לנמל יפו היישר לחג הפסח בשנת 1933. הם השתטחו ונישקו את אדמת ארץ ישראל, ארץ הקודש, ארץ התפילות והחלומות, ומידהחלו לאפות מצות לכבוד חג הפסח .לאחר תקופה קצרה הם החליטו לעבור להתגורר אך ורק בעיר הקודש ירושלים.

אמי פלורה אבלין חכם ברוך בת לסלמן ורג'ניה. פירוש פלורה הוא פרח, והיא נקראת על שם אשתו הראשונה של אבא סלמן, אשר נפטרה בגיל צעיר. נולדה בעיר בגדד בעיראק, כנראה נולדה ב1936. אמרו לה שנולדה אחרי סוכות. כילדה קטנה היא חוותה מאורעות קשים מאד בעירק: פרעות קשות שהערבים ביצעו ביהודים. עם זאת, היו אלה השכנים הערביים שהצילו אותם ואת כל המשפחה. שנתיים לאחר קום המדינה, בשנת 1951, הם עלו לארץ דרך קפריסין עם מעט מאוד ציוד והמון תקוות לעתיד טוב יותר, וכך הגיעו למעברה בעתלית.

סבתי רג'ניה ז"ל, שזכיתי לגדול אצלה כתינוק, הייתה אישה חזקה ומעשית. סבתא החליטה גם היא להעביר את המשפחה לירושלים. היא שמה את כל המשפחה על משאית ולקחה אותם לירושלים. היא לא הסכימה ללכת לשום מקום אחר מלבד עיר הקודש! הם עברו להתגורר במבנה קטן כמו מוסך (גראז') וכך אבי ואמי הכירו בינהם: אבא שלי היה "השכן הטוב" שנכנס לעזור למשפחה החדשה להתארגן ובכך החלה ההיכרות שנחגגה בנישואים.

זיכרונות ילדות

נולדתי בירושלים בשנת 1957 מיד לאחר מלחמת סיני. גרנו בבית עם חדר אחד בלבד, עם שירותים משותפים לשכנה שהייתה ניצולת שואה. היא לא הסכימה שמשפחתי תיכנס לשירותים כי היא כיבסה שם כל היום (את הכביסה של פעם היה צריך לכבס ביד ולא במכונה). כל הזמן היא הייתה רבה עם אמא שלי. לאבא שלי היה כישרון לספרות והוא ידע לדבר יידיש, ספרדית, ערבית מכל מיני סוגים (ואפילו היה מצליח לתרגם בין שני ערבים – שהאחד דיבר מצרית והשני מרוקאית). הוא הלך ללמוד גרמנית מצוינת ואז הסביר לשכנה את כל הבעיות שנוצרו בניהם. לשכנה לא היו ילדים והיא מאוד אהבה אותי, ותמיד ביקשה מאמא שלי שתמכור לה אותי. אמי פחדה שהיא תחטוף אותי ותברח לארה"ב ולכן בשלב מסוים הם החליטו לעזוב את הבית ולעבור לדירה. ואז עברנו לגור במוסך של גברת אחת במושבה היוונית שהיה צמוד לבית של סבתא שלי (רג'ינה), אמא של אמי. הבית הזה היה יותר מרווח: היו בו 2 חדרים, פינת ישיבה קטנה, שירותים נפרדים, מקלחת וחצר. המקום הכי אהוב עליי בביתי היה החצר. הייתה לי שם עז, תרנגולות, חבית גדולה שאהבתי לשבת עליה, ועץ גדול. כילד הלכתי לגן הילדים "גן הוורד" .עוד אני זוכר שבסמיכות אלינו בשכונה היה מגרש  האימונים של הפועל ירושלים. בכל פעם שהבקיעו גול והם היו צורחים, היינו קופצים מהמיטה מרוב רעש ופחד. לאחר הגן למדתי בבית ספר "דוגמא עוזיאל" שבמרכז ירושלים.היו לי חברים  מהשכונה  וביחד אהבנו לשחק בגן הציבורי, כדורסל, בארגז החול, במחבואים, ובדשא. אהבתי מאד את בית הספר שהיה ממוקם במרכז ירושלים ונסעתי לבד באוטובוס. הרבה מאוד פעמים חזרתי הביתה לשכונת המושבה היוונית ממרכז העיר לגן סאקר, עמק המצלבה, דרך רחוב פלמ"ח והביתה. כשהייתי בכיתה ג׳ עברנו לדירה גדולה בקומה רביעית, בשיכון חדש יותר שנקרא אז ״שיכוני גולדה״ (ע"ש שרת העבודה שהייתה גם ראש ממשלה גולדה מאיר). שם היו לנו שכנים טובים ודשא רחב ידיים מתחת לבניין, מרפסת נעימה לשמש ולנוף. הבית היה קרוב מאוד למסילת הרכבת, ובכל פעם שעברה הרכבת מתל אביב, היא צפרה בעוצמה רבה והמחסום למכוניות היה יורד. תנועת הנוער 'בני עקיבא' היתה ברח' שטראוס שבמרכז העיר. נהגתי ללכת עם חברים ברגל גם בשבתות לפעולות,  למפקד, למשחקים, ולמפגשים עם החברים. הנחתי את אבן הפינה לסניף החדש שיעבור במהלך השנים לעמק המצלבה, לפינה שמתחת  למוזיאון ישראל.

אחותי הגדולה מיכל למדה בתחילה בבית הספר "יהודה הלוי" בקטמון הישנה אך בעקבות אפלייה עדתית והתייחסות מפלה לרעה אמי החליטה להעביר אותה לביה"ס 'כרמלי' במושבה הגרמנית. האפלייה התבטאה בכך שהמנהלת לא הסכימה להעלות אץ אחותי לכיתת מתקדמים, שהיתה מורכבת רק מבנות של יוצאי אירופה ללא עדות המזרח (ואחותי היא בחורה חכמה).

מלחמת ששת הימים

אני זוכר את מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כאשר הערבים איימו לתקוף ולהשמיד את מדינת ישראל. היינו בבית הספר כשנשמעה אזעקה והורידו את כל הילדים לאולם ההתעמלות שהיה מוגן יותר בקירותיו העבים. בחלונות הנחנו שקי חול להגן מפני הפגזות טילים. בשעות הצהריים החזיר אותנו הביתה אבא של איתן אביאור מהכיתה. נדחסנו במכונית הקטנה פיאט-500  – 6 ילדים בריאים. עברנו יחד עם כל תושבי השכונה למקלט הציבורי הגדול ונשארנו שם כמה לילות של המלחמה. שמענו את הפגזים שהתפוצצו מסביב. במקלט התפללנו לנצחון צה"ל על צבאות ערב, שיחקנו במשחקי קופסא, אכלנו דברים קלים והקשבנו לחדשות. הניצחון במלחמה היה נס ענק וגלוי. התרגשנו מאוד ובכינו לשמוע איך הצנחנים והרב גורן מגיעים לכותל אחרי 19 שנים שלא זכינו להיות בעיר העתיקה ולהתפלל בכותל בשריד בית מקדשנו. תכף ומיד לאחר המלחמה, בחג שבועות, עלינו יחד עם כל עם ישראל  להר הבית כמצוות עליה לרגל שהייתה נהוגה בזמן בית המקדש.  ארץ ישראל גדלה פי שלוש מגודלה הרגיל: כל סיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון, נחלת אבותינו: קבר רחל, מערת המכפלה, גוש עציון – הכל  חזר לידיים יהודיות. הרגשנו שאנחנו בימות המשיח והגאולה ממש ממש קרובה.

החיים יפים

החיים היו מאוד צנועים, פשוטים ולא מורכבים. המשפחות באופן טבעי היו אבא אמא ומספר ילדים. לא היה לנו פלאפונים ואפילו לא היה טלפון בבית, לפעמים היה טלפון אחד בכל הבניין. הזמנו קו טלפון הביתה וחכינו בתור חמש שנים עד לקבלת המכשיר. הנסיעה לתל אביב נמשכה שעות, האוטובוס היה מתאמץ מאד בעליות לירושלים והדרך ארכה יותר זמן מפני שמשער הגיא נסענו דרומה לצומת שמשון, ואז לצומת נחשון ומערבה לרמלה ובסוף ת"א. המזון היה מאד בסיסי: לא היו מאות ואלפי מוצרי חלב כמו היום שיש רק בזן המעדנים מאות סוגים. לא היו ממתקים וחטיפים בכמויות, אבל לא חסר לנו דבר ולא ביקשנו מעבר לכך, ובפרט שהאוכל של אמא וסבתא היה טעים מאוד. לרוב האנשים לא היה רכב פרטי. אוטובוסים ורכבות היו אמצעים יעילים בזמנו. קניות לבית עשינו בשוק מחנה יהודה עם אבא והסלים, והחוויות משם היו מאד חביבות עליי. אהבתי ללכת עם חברים לקולנוע סמדר ולראות 2 סרטים  ב1/2 לירה. בדרך כלל היו שני סרטים קבועים: האחד סרט קאובואים (׳בוקרים׳ מהמערב הפרוע) והשני קארטה. לאחר ההקרנה עברתי לבקר בעגלת ה,קיוסק של סבא וסבתא (רג'ניה וסלמן) שממש הייתה סמוכה לבית הקולנוע ובד"כ הייתי יוצא עם קצת פיצוחים וממתק. מאד אהבנו ללכת ביום העצמאות למצעדים הצבאיים ועד היום יש לי תמונות שצילמתי במצעדים, במצלמה ישנה בפילים שחור ולבן. ידענו לפתח את התמונות מהמצלמה לבד בבית של חבר, דבר שנחשב נדיר בזמנו.

לומדים לומדים….

סיימתי את בית הספר היסודי בבית ספר דוגמא עוזיאל שבירושלים. נרשמתי לישיבה תיכונית מקצועית " קריית נוער" בשכונת בית וגן. בכל יום יצאתי מן הבית ב-06:00 בבוקר כדי להגיע לתפילה בזמן, וחזרתי בשעות מאוחרות מאוד – בערך בעשר בלילה. בבוקר אבא היה מעיר אותי בנגיעה עדינה בקצה אפי. בנוסף לתורה, גמרא, חשבון ואנגלית למדתי שם גם במגמת מכניקה עדינה. זו כללה שרטוט, תכנון ועבודה עם מחרטות. שמחתי מאוד להביא פמוטים שהכנתי בעצמי הביתה לכבוד שבת קודש. בכיתה י' עברתי לבית ספר "מעלה". זה היה בית ספר דתי מעורב. שם למדתי במגמה הומנית, מאוד אהבתי את שעורי ההיסטוריה והתנ"ך. שם בעצם הכרתי  את מיכל שתהיה רעייתי לעתיד, אבל באותה תקופה אפילו חברים קרובים טרם היינו. לעיתים נעזרתי בה כתלמידה מצויינת באנגלית (העתקתי ממנה  את שעורי הבית). כשהיינו ב"שביעית" בכיתה יא', ביה"ס אז עבר מיקום ממרכז העיר לקצה קטמון ט', דבר שהיה משבר לא פשוט. אך לא היה לנו זמן להתלבטויות מפני שאז פרצה מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים

המצב בארץ ישראל היה קשה. במשך תקופה ארוכה – ממלחמת ששת הימים עד למלחמת יום כיפור – נמשך במשך זמן אין סופי איום ממצרים על סיני (שהיה בידי ישראל). מלחמה זו נקראת ״מלחמת ההתשה״. ביום הכיפורים של 1973, בצהרי היום כאשר כל עם ישראל מסיים את תפילת המוסף של יום הכיפורים ונמצא בתפילות בבית הכנסת, נשמעו אזעקות בכל רחבי הארץ. כך נפתחה עלינו מלחמה ממצרים בדרום ומסוריה בצפון. המצרים הצליחו לחצות את התעלה (סואץ) ולקחת בשבי חיילי צה"ל למצרים. זכורה לי תמונה של חייל צה"ל שיוצא מהמוצב ההרוס ולוקח אתו את ספר התורה שקראו בו ביוה"כ במוצב. גם בחזית הצפונית היו קרבות קשים מאוד: ברמת הגולן הסורים כמעט והגיעו לכנרת, ובזכות גיבורי ישראל שרדנו וניצחנו. נזכיר אחד מהגיבורים בשמו – אביגדור קהלני, שנלחם כמעט לבד לגמרי בטנק אחד מול אלפי טנקים סורים. במלחמה זו נהרגו אלפים ונפצעו המונים. אך בזכות שומר ישראל ובזכות הכוח שנתן לחיילינו, הצלחנו לגבור על אויבנו להכות בהם קשות ולהרחיק אותם עמוק לתוך גבולם.

התגייסתי לצה"ל לחיל השריון באוגוסט 1975. עשיתי טירונות ברפיח בעזה, ולאחר הטירונות ירדנו לסיני הקמנו גדוד אשר כולו נפגע במלחמה. שם למדתי את מקצועות הטנק ואימוני צמ"פ. לאחר מכן עשית קורס מפקדי טנקים. השתלבתי בהדרכת טנקיסטים בבית הספר לשריון וגם הייתי הרס"פ הראשון של קורס מדריכות מקצועות השריון בצה"ל. וידוי אישי: כשלקחנו אותן לבצע ירי פגזים חיים לעבר מטרות מהטנק, החיילת שהייתה אמורה להרים את הפגז ולהכניס אותו ללוע התותח לא הצליחה להזיז את הפגז. אז אני ירדתי פנימה לטנק וביצעתי את המשימה עבורה. כשנתתי את הפקודה לירי, התותחנית ממש פחדה והורידה דמעות. לכן אני כיוונתי למטרה והודעתי לה שאני מבצע ירי, קיבלנו 'שאפו' (״כל הכבוד״) על הביצוע המהיר ועל הפגיעה המדוייקת במטרה מהמפקדים. אני חייכתי והחיילות הביטו בהערצה במפקד המוכשר שלהן..

החיים שלנו תותים

כשהייתי בצבא וחזרתי הביתה בשבתות הייתי נפגש עם קצת חברים  וכך נוצר קשר יותר חזק ביני לביו מיכל. מאז תקופת הצבא הפכנו לחברים מאוד טובים אהבנו לטיל  באזור העיר העתיקה אהבנו לטפס  על החומות ולטייל על גביהם בין מגדל דוד להר ציון ולבקר בכותל המערבי. משם מדי פעם היינו הולכים לשתות תה במקום שנקרא "בית התה של יאן". מדי פעם הלכנו לסרטים ומעולם לא הלכנו לדיסקוטק. אהבתי מוזיקה טובה בעברית ובלועזית של שנות 80-70-60 של להקות כמו החיפושיות, פינק פלויד, סיימון וגרפונקל, לאונרד כהן ועוד רבים וטובים. הייתה לי מערכת שמע מעולה עם רמקולים גדולי מעץ ועשרות תקליטים. בעברית אהבתי "להקות צבאיות", אריק איינשטיין, שלום חנוך, שלומי ארצי, חווה אלברשטיין, יהורם גאון ועוד.

קח לך אשה ובנה לה בית

השתחררתי מצה"ל כעבור 3 שנות שירות ב 1978, נרשמתי ללימודי תכנות מחשבים במכללת הדסה ובמקביל התחלתי לעבוד בשעות הערב בהפעלת חדר המחשבים של בנק טפחות. מיכל למדה באוניברסיטה העברית בירושלים במגמות חינוך מיוחד ופילוסופיה ובמקביל עבדה. האימא המדהימה של מיכל חלתה במחלה הקשה. החלטנו להתחתן תוך כדי הלימודים, ובתאריך 7.8.1979 נישאנו באוניברסיטה העברית 'בבית צרפת'. התגוררנו בחדר אחד בנחלאות ועדיין עם שירותים משותפים. אלעד מנחם בננו הבכור נולד כעבור שנה וקצת. קנינו דירה בבית-שמש ועברנו להתגורר שם. הדבר לא היה פשוט גם מבחינת נסיעות שלי לעבודה וגם המרחק של מיכלי מאמה החולה. עלינו על מכרז ׳דרושים׳ של זוג מדריכים לאגודת בית לכל ילד, לניהול מעון משפחתי טיפולי. בכך חזרנו לירושלים לשכונת קריית משה. במעון טיפלנו בשמונה ילדים אשר הוצאו מביתם בצו של שופט לתקופה ארוכה עקב בעיות קשות מאד בביתם המקורי. טיפלנו בהם במסירות נפש במשך כ-8 שנים, ללא שום חופשות: לא שבתות, לא חגים ולא בכלל. הטיפול כלל את כל צרכי החיים, חינוך בריאות כלכלה טיפולים משחקים ביגוד וכו'. בתקופה זו נולדו לנו שני אחים ושתי אחיות והצטרפו למשפחה המורחבת, ואנחנו עצמנו עדיין צעירים בשנות העשרים. זכור לי שבשבתות אחה"צ הייתי יוצא עם 13 ילדים וכלב לטייל בגן הוורדים ליד הכנסת לבד, כדי לאפשר למיכל מעט מנוחה.

בעקבות התרחבות משפחתנו הביולוגית החלטנו לפרוש מהמעון, בכדי לאפשר לילדינו מהלך חיים רגוע יותר. בכל השנים הללו אני עבדתי גם כמתכנת מחשבים בבנק טפחות, ולאחר שנבחרתי להיות יו"ר ועד עובדי הבנק וניהלתי מאבקים בשחיתות המערכות, החלטתי לפרוש לחיים עצמאיים. פתחתי עסק בתחום המזון: פלאפל בשכונת קריית-יובל בירושלים. גרנו בשכונת גבעת-מרדכי והילדים למדו בבית ספר ׳נועם׳ בקרית משה. החלטנו לעבור לגור בבית גדול יותר באזור שונה אבל מדהים ביופיו ובחיבור שלו לארץ ישראל, ועברנו לגוש-עציון ליישוב אפרתה. בעקבות המרחק והנסיעה המסוכנת בלילות, מסרתי את העסק של הפלאפל בירושלים ופתחתי באפרת מינימרקט ביחד עם גיסי דודי. לאחר כשנתיים בנינו את ביתנו בראש ההר הגבוה בגוש, היישוב נווה דניאל. הילדים עברו לישיבות ולאולפנות בקריית ארבע ובגוש עציון, וגם המשפחה התרחבה עד לתשעה ילדים ברוך ה'. מיכל ניהלה את מכינות גני הילדים של בית הספר ׳אורות עציון׳ באפרת, וגם בהתרחבות ברחבי הגוש. כעשרים שנה גרנו בנווה דניאל: ילדים התחתנו ונכדים נולדו. זכינו ללוות אותך הלל תחייה היקרה, כשנולדת פגית קטנטנה (פחות ממשקל של 1 ק"ג) ולראות כיצד צמחת והתפתחת ברוך ה'. לפני כשלוש שנים הבטחתי לך שיום אחד גם אנחנו נעבור לגור בצפון, לגור קרוב לחלק מן הילדים והנכדים וכך היה. במקביל סיימתי קורס ״מורה דרך בארץ״, ואנחנו מאד אוהבים את מקום המגורים בכפר תבור, להיות מסוגלים לשמוח בחתונות ולהיות ביחד עם הילדים והנכדים.

סבא יורם עם אביו ובנו

ונמשכת שיירה מן המאה שעברה: 

זו השושלת שהקימו סבא יורם וסבתא מיכל, עד כה: אלעד ומאשא תעסן גרים בירושלים, יש להם 6 ילדים. נופיה ואברהם זלבסקי גרים בקיבוץ שדה אליהו, יש להם 5 ילדים. רועי ומורית תעסן גרים בהודיות, יש להם 6 ילדים. מתן ומוריה תעסן גרים בגבעת הראל, יש להם  4 ילדים. יערה תמר ושילה ביטון גרים בבר-יוחאי, יש להם 2 ילדים. בתאל וישראל נסימי גרים בהודיות, יש להם 2 ילדים. ליה ואריאל סיוון גרים בירושלים, נשואים כשנה. טלאור אמונה חיילת בצה"ל. יראה הודיה לומדת בגבעת וושינגטון, רווקה.

עם ישראל חי  !!!

הלל תחיה וסבא יורם תעסן

בחתונה של אלעד הבן הגדול

הזוית האישית

הלל: היה מאוד מהנה וכיף. כל שבוע חיכיתי ליום הזה שיבוא ואני אראה את סבא שלי.

סבא יורם: בתכנית עושים עבודה טובה, ובעוד שנים מספר הדור הבא ידע את הסיפור שלי ושל אנשים בגילי.