מאגר סיפורי מורשת

שמי קטיה. נולדתי בשנת 1948 בעיר לבודחי שבגאורגיה.

כשהייתי ילדה גרתי בבית פרטי להורים אמידים מהממוצע עם ארבעת אחיי ואחיותי הקטנים. ההורים שלי היו התורמים של הכפר. בביתנו הייתה הטלוויזיה הראשונה בכפר – כולנו כל כך התרגשנו .

כילדה אהבתי לשחק בקלאס, תופסת ועוד משחקי חברה שונים. כך העברנו את הזמן כשהיינו קטנים. בבית הספר שבו למדתי מסיימים ללמוד בכיתה ח'. השיעורים האהובים עליי היו מתמטיקה, גרוזינית והיסטוריה. כמו כן, למדתי באופן פרטי נגינה בפסנתר. כשהגעתי לכיתה ח', סיימתי את בית הספר ומיד אחרי כמה חודשים חיתנו אותי עם מישהו שאני בכלל לא מכירה.

לאחר כמה חודשים ילדתי את בתי הבכורה, ילדה יפה כמו הכוכבים בשמיים. שערה היה בלונדיני כמשי ורך ועינייה כחולות כים. אהבתי אותה כל כך. יום אחד אני מתעוררת בבוקר ובאינסטינקט אמהי אני הולכת אל מיטתה של ילדתי, ואני רואה שהיא לא שם. שיפשפתי את עיניי, חשבתי שאיני רואה נכון. קראתי בשמה, הלכתי לחפש אותה, אך היא לא נמצאה.

ליבי לא יכול היה להתמודד עם הכאב ולא משנה כמה ניסיתי להגיד לעצמי שזה אמיתי ושהיא לא תחזור יותר – לא יכולתי להתמודד עם האמת. מאז ליבי כאוב כאילו יש חור בליבי שלא אוכל למלא.

כעבור כמה שנים ילדתי את בני רוין. הוא היה ילד שובב מאוד .עוד כמה שנים לאחר מכן ילדתי את בתי אירמה. בעלי היה אלכוהוליסט, עד שהחלטתי שמספיק וזהו – אני לא אגרום עוד עצב או צער לי או לילדיי. לכן התגרשתי ממנו. ידעתי שמפה אני חייבת ללכת, אז שמעתי שאחי עבר לישראל והוא מאוד התלהב מהמקום, ושם נדלק בי ניצוץ וידעתי שלשם אלך – לישראל. עברתי בלי שום חשש או חרטה וידעתי שמפה אין דרך חזרה.

בשנת 1974 עליתי לישראל ושם הכרתי את בעלי השני: התאהבנו, התחתנו והחלטנו להביא את בתי אסתר (אימא שלי אושר הנכדה המתעדת), בת הזקונים שלי. מאז הייתי צריכה לעבוד יום ולילה כדי שתהיה פרנסה לילדיי.

עדיין לא התגברתי על הכאב של בתי שאבדה. הלוואי והייתה יודעת שכל יום אני חושבת עליה ושאני מחכה שתחזור. הלוואי שהיא במקום טוב עכשיו. אל תדאגי, לעולם לא אשכח אותך.

הזוית האישית

אושר הנכדה: לי ולסבתי היה מאוד מהנה ללמוד אחת על השנייה. למדתי עליה דברים שלא ידעתי קודם לכן,  זה היה זמן איכות מאוד נחמד.