מאגר סיפורי מורשת

כל כך הרבה דברים רציתי לשאול את סבתא חוה, סבתא רבא שלי ולא שאלתי. היא פשוט נעלמה לי…

סבתא חוה נפטרה לפני שנה. זוכרת אני אותה, מביאה לנו ממתקים ומתנות בחגים. תמיד היא שאלה אותי בחיוך על הגן, בית הספר, והתעניינה מה אני עושה. בפעם האחרונה שנפגשנו, ראיינתי אותה באנגלית ושיחקתי עמה בכדור יחד עם אחי הקטן.

עכשיו כשאני בפרויקט "הבן דורי", ביקשתי מסבתי ציפי (בתה של סבתא חוה) לספר לי ולענות על שאלות, שלא ידעתי לשאול בזמן: על משפחתה – כמה אחים היו לה? ממה הוריה התפרנסו? היכן למדה? איזו תלמידה היא הייתה? מה היו תחביביה? מה עבר עליה בשואה? ואיך ניצלה?

סבתא ציפי נענתה לבקשתי בשמחה.

ילדותה של סבתא חוה

סבתא חוה הייתה בת למשפחה חסידית, נולדה בשנת 1926, בעיר דז' שברומניה, אך כבר מגיל שנה עברה לגור עם הוריה לעיר טאשנד, כך שכל ילדותה היו בעיר זו.

הוריה, ישראל וציפרה, התפרנסו מחנות מכולת שהייתה חלק מביתם. אמה ניהלה את המסחר ואביה למד תורה והיה בחנות.

סבתא הייתה הבכורה מבין אחיה: פייגה, חזק'לה, פתיו ומינ'לה.

כילדים קטנים שיחקו במשחקים כגון: כדור, בובה, מחבואים, באולינג אגוזים, אך הדבר האהוב על סבתא חוה ביותר היה קריאת ספרים, סבתא קראה ספרים בסתר כי הוריה החסידים לא הסכימו שתקרא ספרי חול.

סבתא חוה למדה בבית ספר רומני עד כיתה ז', לפעמים הרגישה את ההפליות שעשו לטובת התלמידים הגויים.

אחד הדברים המעניינים שסיפרה, היה שכשמישהו איחר לבית הספר או לא הכין שיעורי בית, קיבל עונש לעמוד על הברכיים מול הכיתה למשך כל השיעור.

סבתא הייתה תלמידה טובה וידעה להתחבר לתלמידה אהובה על המורים ובזכותה לא קיבלה עונשים.

באותם הזמנים, התלמידים הגויים והילדים יצאו לפנימייה מחוץ לעיר להמשך לימודים, אך המשפחות החסידיות לא נהגו לשלוח את ילדיהם מחוץ לעיר, כך שהלימודים היו חסרים לסבתא, תמיד אהבה לקרוא ולדעת וקינאה בחברותיה שחזרו מהעיר הגדולה מלאות בידע והיא נאלצה להסתפק בקריאת ספרים שקיבלה מהשכן.

רבות כילדה, סבתא חוה בילתה בחופשות הקיץ אצל סבה וסבתה שגרו בדז'. היה לה קשר מיוחד עם סבתה ולעיתים נשארה שם במשך כל חודשי הקיץ.

מהשבתות והחגים היו לה זיכרונות נפלאים, משפחה מאוחדת, תמיד היו אורחים בביתם, מאכלים מיוחדים, אבל היו גם תקופות קשות שעברו על משפחתה שבהן לא הייתה פרנסה, זאת הייתה תקופה שבה נראו כבר ניצני המלחמה. לא הייתה אפשרות לקנות מוצרים למכולת, החנות התרוקנה ממוצרים וכמובן מבני אדם.

אמה החליטה להוסיף בדים ואנשים החליטו להתעניין יותר, אך גם זה פסק.

סבתא הרגישה כבר כילדה את האנטישמיות מצד השלטון הרומני. היו הגבלות נוספות כלפי היהודים כמו: איסור לגדל זקנים. וסבתא חוה סיפרה שלעולם לא תשכח את הפעם הראשונה שראתה את אביה ללא זקן. הייתה ממש מזועזעת כאילו חדרה לאינטימיות שלו.

נעורים – חלומות ותקוות

עם המעבר לשלטון ההונגרי בשנת 1940, התאפשר לסבתא לבקר את משפחתה שהייתה בשטח ההונגרי, שם בילתה את חודשי הקיץ והכירה את בן דודה איציק, שלימים הפך לבעלה. היו אלה ימים של אהבה, תקווה וחלומות ללמוד תפירה בעיר אוהיל ולגור אצל דודתה ואכן החלה בלימודי התפירה שהייתה בגיל 15, איציק בא לבקרה מידי פעם, הביא לה שעון במתנה, זו הייתה המתנה היפה ביותר שקיבלה.

היו אלו ימים של שמחה, ביקורים בין בני המשפחה, אך לא להרבה זמן. המאורעות טפחו על פניה במהירות הבזק. עולמה הישן מתהפך לנגד עיניה.

התקוות שנופצו

בשנת 1944, כבש הצבא הגרמני את הונגריה, שעד כה הייתה בת בריתה.

בוקר אחד, בסתם יום של חול בתקופת חג הפסח, קטעו הנאצים את שגרת חייה של סבתא והפכו את עולמה. מחיים נעימים, יצאו אל הלא נודע בתנאים משפילים, בקור עז ביותר כאשר דוקטור מנדלה ימ"ח שמו החליט מי לחיים ומי למוות.

סבתא חווה איבדה את כל משפחתה בתאי הגזים, כי היו מבוגרים מדי או קטנים מדי, כדי להפעיל את מכונת הנאצים המשומנת להשמדת העם היהודי. לסבתא חוה היה "מזל" להיות בקטגורית "ארבעיט מאכט פרי" – העבודה משחררת. משוללת צלם אנוש, קירחת ולבושה בכותונת פסים דקה, בקור עז כמינוס 20 מעלות, עובדת בעבודה מפרכת קשה ביותר, בתנאי תזונה מחפירים.

סבתא עבדה בסחיבת עצים ולבנים ממקום למקום, בבניית תעלות להכנת תפו"א. סחבה מריצות כבדות של תפו"א והשליכה אותם לתעלות. הייתה צריכה לבצע במהירות תחת הצעקות של המשגיחות.

סבתא חוה הצליחה להסתיר מידי פעם תפו"א ואכלה אותם חיים (ללא בישול), כשעבדה פעם בניקיון, כל כך שמחה כי מתוך הפסולת שנזרקה, מצאה משהו לאכול…

כל יום, הגרמנים בדקו מי עוד כשיר לעבודה ועשו מפקד שנקרא "צל אפל". סבתא צבעה את לחייה בסלק כדי שיראו שהיא עדיין כשירה, אבל במשך הזמן כוחה הלך והידלדל ולא יכלה להמשיך יותר לעבוד בעבודה כה קשה ובקור העז. סבתא חוה ביקשה ללכת לבית חולים הקרוב, שם לפחות זכתה למעט חום ולמיטה נקייה. סבתא לא רצתה לצאת משם. היא השתמשה בכל מיני תרגילים כמו: לשפשף את המודד חום.

השחרור מהתופת

בינואר 1945, נשמעה התפוצצות אדירה בבית החולים "רוויר".

מתברר שהגרמנים פוצצו את כל האזור, כי לא רצו להשאיר סימנים מזוועותיהם. יומיים אחר הפיצוץ, נכנסו אנשי ה ס.ס. וביקשו מכולם לצאת מבית החולים. סבתא חוה יצאה עם קבוצת נשים בקור מקפיא, לא היה ברור לאן הולכים. קבוצת הנשים הלכה ללא פיקוח, בלילה, כשברקע נמצאו יריות ופצצות. לאחר הליכה של כ-שעה בקור, הגיעו למחנה אושוויץ שבינתיים התרוקן מהגרמנים ונשארו שם.

תוך יום, נכנסו לפתע הרוסים המשחררים למחנה, האסירות והאסירים יצאו לקבל אותם בשמחה, אבל החיילים הראשונים שהגיעו היו חמומי מוח והציקו לנשים.  סבתא הייתה עם שתי חברותיה הטובות בדרגש העליון, וזה היה מזלה, אך הייתה עדה למעשים אלו.

אחרי יומיים הגיעו למקום חיילים רוסים מיושבים בדעתם, ניסו לארגן את המחנה, לדאוג לאוכל ואף מפקד המחנה הרוסי הציע בחירה חופשית, שכל מי שרוצה יכול לנסוע הביתה.

סבתא, שלא רצתה לצאת בקור ולעזוב את חברותיה לצרה לפני שנגמרה המלחמה. נשארה במחנה ונהייתה שבויה של הרוסים, איתם יצאה למסע ארוך כ- 8 חודשים דרך קטוביץ', טשרנוביץ', שם סבתא ספרה, שהם הרגישו כמו שבויים עלובים, פשטו את ידיהם לעוברים ושבים לקבל נדבה. סבתא מעולם לא שכחה איך הפכה לקבצנית.

משם הגיעו לעיר "סלוצק". בעיר זאת היה ריכוז גדול של שבויים ומשם כל אחד היה צריך לדאוג לעצמו ולחפש דרך ללכת הביתה.

חזרה הביתה לטאשנד

סבתא חזרה לטאשנד עיר ילדותה מלאה בתקוות, אולי תמצא מישהו ממשפחתה – הוריה, אחיה… אך התברר שכולם נספו בשואה. סבתא נשארה בודדה בעולם והיא רק בת 17.

אנשים שהגיעו לטאשנד עוד לפניה ניסו לשכנעה להישאר ולשקם את עצמה, אך סבתא לא ראתה טעם להישאר במקום ללא משפחתה.

השכן, שממנו לקחה את הספרים בילדותה, הודיע לה כי דודתה אסתר ביקרה בטאשנד ומסרה שכל מי ששרד את השואה ממשפחתה יבוא אליה.

סבתא עוזבת את עיר הולדתה טאשנד

סבתא חוה החליטה לצאת לבת דודתה ב"בראשו" הרחוקה שברומניה (לשם הגרמנים לא הספיקו להגיע).

סבתא ניצלה הזדמנות לנסוע בטרמפ עם שני חברים מהעיר, שאמורים היו להגיע גם הם לעיר "בראשו", הם יצאו במשאית ,אך המשאית נתקעה בדרך והם נאלצו להיכנס למושב של גויים שקיבלו אותם בסבר פנים נאות.

שני החברים החליטו לחזר לטאשנד ולא להמשיך לאחר שתיקנו את רכבם ושוב סבתא הייתה חסרת אונים כיצד תגיע לדודתה?

אך איש טוב מהיישוב הציע לקחתה ל"בראשו", הוא צירף עמו טרמפיסט נוסף. סבתא והטרמפיסט ישבו מאחור והם יצאו לדרך .הלילה ירד והקור החל להפריע. הטרמפיסט החל להציק לסבתא, ביקש את קירבתה. סבתא החלה לצעוק שהיא רוצה לרדת. הנהג עצר ומתברר שאף עברו כבר מעט את "בראשו", סבתא חיפשה כיוון לאן ללכת? בחוץ הייתה חשכה מוחלטת ,אך לפתע ראתה אור מתנצנץ מבין הבתים, סבתא חוה החליטה ללכת לכיוון האור (כמו בסיפורים).

למזלה הייתה זאת תחנת עזרה ראשונה שם קיבלו את סבתא, הציעו לה לנוח על ספסל והבטיחו כי למחרת בבוקר יעזרו לה למצוא את דודתה.

בעוד סבתא מנמנמת על הספסל נזכרה היא בכתובתם של הדוד והדודה ממכתבים שנשלחו למשפחתה בילדותה.

ולמחרת אכן הגיעה לביתם של הדוד והדודה.

להפתעתה מצאה על דלתם שלט האומר: "חוה אנחנו נחזור הביתה בשבת". סבתא הייתה מבולבלת ולא ידעה למי מתכוונים? האם אליה? מהיכן ידעו שהיא מגיעה? היא הרגישה חסרת אונים אך לפני שעזבה את המקום פתחה את הדלת הכניסה ועברה מחדר לחדר עד שבחדר הרביעי מצאה את בת דודתה, ששמה גם היה חוה ועוד בת דודה אחרת ניצולת שואה שהגיעה אליהם. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד סבתא הרגישה כמו בבית, התייחסו אליה כמו אל בתם, היא השתתפה בפעילויות של בני עקיבא והנוער הציוני ואיתן עלתה לארץ ישראל.

יציאה לארץ ישראל

בשנת 1946, התארגנה קבוצה של כ- 100 משפחות על ידי מדריך נמרץ. הקבוצה הייתה מורכבת מצעירים וממשפחות, עם תרמילים ושמיכה על שכמם יצאו לדרך, עברו בבודפשט, וינה, זלצבורג ואינזבורג, ראו מקומות יפים אך באינזבורג נאלצה סבתא חוה ובנות דודותיה, להיפרד מהדוד והדודה ויחד עם שאר הצעירים הכשירו אותם לעבור את הגבול ברגל לאיטליה.

כאשר השמש שקעה והחשכה ירדה, יצאו עם מקל ביד ותרמיל על שכמם בדרך משובשת, במורדות ההרים. לפעמים היה כה תלול שהיו צריכים להתיישב על ישבניהם, המכנסיים נקרעו, אך לא  היה אכפת להם העיקר להגיע ל היעד – ארץ ישראל!.

לפני שהגיעו הצעירים ובתוכם סבתא לסוף הדרך היו צריכים לעבור קטע מאוד מסוכן בדומיה מוחלטת, לעבור את משמר הגבול שבאיטליה. בסוף המסע חיכו להם המשאיות אשר איתם המשיכו כל הלילה בנסיעה.

בבוקר, הגיעו לעיר "מרנו" שבאיטליה, שם המתינו לתורם להפלגה לארץ ישראל וכשהגיע התור של קבוצה של כ- 500 צעירים, ירד לסירות אשר הביאו אותם לאוניה רעועה הפלמ"ח שאמורה הייתה להביאם למשאת נפשם – ארץ ישראל.

ההפלגה ערכה מספר ימים, כולל מחלת ים, את רוב זמנם בילו על הסיפון וכאשר עבר מטוס, היו מתכופפים ומתכסים בברזנט או יורדים לבטן האונייה. הימים האחרונים של ההפלגה היו די קשים כי היה מחסור במים סבתא חוה נמנמה לה מתוך התייבשות ובחלומה ראתה שאוניות גדולות מקיפות אותם אך לא היה זה חלום…

הרי הכרמל נראו מרחוק אבל…

סבתא חוה סיפרה שכבר ראתה מרחוק את החוף קרב, הרי הכרמל נצנצו בעיניה כמו יהלומים, כל כך רצתה כבר להגיע ,כאשר לפתע מצאו את עצמם מכותרים באניות של הבריטים, הודיעו הבריטים לעבור לאוניות שלהם אבל לא הלך להם בקלות, סבתא ושאר המעפילים התחילו לזרוק עליהם מכל הבא ליד: קופסאות שימורים, בקבוקים, ברזלים… הם נלחמו כמו אריות, אבל כשהתיזו עליהם הבריטים גז מדמיע ועיניהם הזילו דמעות והשיעול חנק אותם – נכנעו.

היו כאלה שקפצו לים כדי להגיע בשחייה אל החוף אבל הבריטים משו אחד אחד לסירותיהם.

המעבר לקפריסין

אוניית הבריטים הביאה את סבתא חוה למחנה מעצר בקפריסין שם הייתה כ- 8 חודשים.

הבריטים סיפקו להם תנאים סבירים, אבל הם חיו בתוך אוהלים, סבתא חוה ניסתה להעביר את הזמן בסריגה, בשחייה, בלימוד עברית ולא פסקה לחלום על ארץ ישראל.

החלום מתגשם

ב- 15/5/1947 סבתא חוה הגיעה לנמל חיפה ומשם לעתלית ל- 6 שבועות הסגר. היה זה מחנה מעצר למעפילים. שבו היו צריפי מרפאה, צריפי חיטוי, מטבחים, חדרי אוכל וכמובן צריפי מגורים. המעפילים קיבלו תנאי מחייה סבירים.

סבתא לקחה הכל באהבה, חיכתה עם בנות דודתה בסבלנות עד לקבלת הסטיפיקט המיוחל (אשרת כניסה לארץ ישראל בתקופת הבריטים) לאחר כ-6 שבועות בעתלית, בו העבירו את הזמן בעצלתיים, קיבלה את האישור ויצאה לחפש לעצמה עבודה.

סבתא עבדה בעבודות שונות: רחצה כלים במסעדה, הייתה מלצרית, טיפלה בילדים… העיקר להרוויח את לחמה בכבוד.

האור בקצה המנהרה הגיע אל סבתא חוה עם עלייתו לארץ של איציק אהוב נעוריה, אשר אתו הקימה סוף סוף את הקן החמים והתא המשפחתי הפרטי שלה.

לסבתא רבא חוה ולסבא רבא יצחק נולדו 3 ילדים ומהם 17 נכדים ומהם 40 נינים…

הם אהבו ללכת לסרטים ולפיקניקים… סבתא חוה המשיכה בתחביבה הישן – הקריאה (בעברית ובאנגלית), ציירה, רקמה, סרגה עזרה לגדל את נכדיה…

ב – י"ז שבט תשס"ב 2002 נפטר סבא רבא יצחק,

סבתא רבא חוה נפטרה בערב יום הזיכרון ד' באייר תשע"ז 2017 בשיבה טובה.

יהי זכרם ברוך….

הזוית האישית

הדר: ועוד מילה קטנה… – תודה, תודה לסבתא ציפי!

סבתא ציפי היקרה,

אני מודה לך שהסכמת לספר לי על אמך, סבתא רבא חוה שלי, בפרויקט שלנו זכיתי דרכך לראות בסבתא חוה את הילדה, הנערה, האישה. ראיתי עד כמה הייתה אמיצה וידעה למצוא דרכים לשרוד ברגעים קשים. אני מנסה להיכנס לדמותה של נערה בת 17 שאיבדה את כל משפחתה ולחשוב מה עובר עליה? ואיך היא מרגישה? אני בטוחה שהיה לה קשה ביותר אבל היא קמה ותמיד הייתה אופטימית וראתה את הטוב, את האור ואת החיים. אני רוצה לאמץ לי תכונה זו של סבתא חוה בעתיד.

רציתי עוד להוסיף שלאחר הפרויקט הרב דורי למדתי לשאול…

תודה לך סבתוש, אוהבת אותך, מהדר:)

סבתא ציפי: תודה להדר נכדתי.

הדר נכדתי היקרה,

כל כך שימחת אותי שבחרת בסבתא חוה כדמות לספר עליה בפרויקט הרב דורי. נתת לי הזדמנות לחשוב על אמי ולהיזכר בקשר המיוחד שהיה לי עמה. אני מודה כל יום לקב"ה על שזיכה אותי לטפל בה בשנותיה האחרונות והיה איתנו במסיבת גיל ה- 90 שחגגנו לה שבה היא כל כך נהנתה. אני בטוחה שגם כעת סבתא חוה מביטה בנו מן השמיים ומחייכת כפי שתמיד נהגה לעשות.

תודה לך הדרי נכדתי האהובה, מסבתא ציפי.

סבתא והדר:

אנו מודות אחת לשנייה על החוויה המעצימה והשיתוף פעולה ועל ההזדמנות להעלות זיכרונות מסבתא חווה רבה, שעכשיו ציינו שנה לפטירתה.