מאגר סיפורי מורשת

שמי פנחס דוד אנקרי. נולדתי בעיר גאבס, תוניסיה בשנת 1940. בתוניסיה שם משפחתי היה רוג'ה. שפות הדיבור בבית היו ערבית וצרפתית.

הייתי הילד הצעיר ביותר מבין 16 אחים ואחיות. לאבא שלי הייתה מסעדה ואימא שלי הייתה מכינה את כל האוכל. כשהייתי בן 3, הנאצים הגיעו לתוניסיה ולקחו את אבא שלי למחנה עבודה למשך ארבעה חודשים, למחנה עבודה של הגרמנים. באותה תקופה, מלחמת העולם השנייה, פצצה נפלה לנו על הבית ולמזלנו לא התפוצצה, אך הרסה לנו את הבית ורסיס פגע בראשה של אחותי, נאלצנו לנדוד לבתי הקרובים. זכור לי מקרה אחד מילדותי במיוחד: אמי הייתה דתייה וכמובן שלא הדליקה אש בשבת. בשבת אחת היא בישלה על הפתילייה וכיסתה את החמין בשמיכה. כעבור מספר דקות הבית התלקח באש ומאחר שהייתה דתייה מאוד אז היא לא כיבתה את האש. היא התחילה להתפלל ואז אני הגעתי וכיביתי את האש. אמי התפללה תפילות תודה לאלוהים ששלח לה שליח שיכבה את האש.

בתוניסיה למדתי עד כיתה ה' בבית ספר צרפתי, ובילדותי היינו עולים לגג הבית ומשחקים שם הרבה, בנינו סוכה שם. היינו משחקים בשכונה בגוגואים, סביבונים וגולות. פעם בשבוע הייתי יוצא מבית הספר לטיולים שבהם היינו קוטפים פירות וירקות, צדים פרפרים, והמורים היו מסבירים לנו על פרחים. כאמור, בתוניסיה למדתי עד כיתה ה' בבית ספר צרפתי "סקול בחר", הלימודים התקיימו בשפה הצרפתית. בשנת 1951 עלינו לארץ באונייה.

מהעיר גאבס נסענו לתוניס באוטובוס, בתוניס היינו שבועיים במחנה מעבר. הפלגנו באונייה עד לעיר מרסיי, שם היינו שבועיים. משם הפלגנו שבעה ימים באונייה "רגבה". הים היה אז סוער, חלק מהנוסעים הקיאו והיה מאוד קשה לישון. לאחר מכן הגענו למחנה המעבר "שער העלייה" ושהינו שם כחודש. משם עברנו למעברות בכפר "עבדון", הנקרא גם "ואדי קרן", ליד נהריה. במעברות היו תנאים קשים: היה רעב וקור, בין העשבים היו עקרבים ונחשים. בכל המעברה היה רק שירותים אחד. בנוסף, לא היה חשמל, אז היו מדליקים אור עם פנס ושומעים רדיו עם סוללות.

בשנת 1958 התגייסתי לצבא ושירתי במודיעין. אחרי השחרור מהצבא גרתי ועבדתי במפעל "אינסבסט", ואחר כך במפעל "מולר" לייצור כותנה וחוטים. באחד הימים הלכתי לסרט הודי בקולנוע בנהריה, ובתור לכרטיסים הכרתי את סבתא עדנה, שגרה בנהריה. לסבתא עדנה ולחברתה לא היה מספיק כסף לסרט אז השלמתי את הכסף החסר לכרטיס והן ישבו לידינו. לאחר הסרט שאלתי אותן אם אחת מהן פנויה מחר. חברה של סבתא עדנה עבדה יום למחרת וסבתא עדנה הייתה פנויה, אז נפגשנו. לאחר שלוש שנים התחתנו בבית כנסת מאחר ואמי נפטרה שישה חודשים קודם לכן. הרב שחיתן אותנו שאל מדוע אני חותם על סכום כל כך גבוה, ועניתי לו שאני כל כך אוהב את אשתי שלעולם לא אעזוב אותה. בחתונה קיבלנו מתנות רבות כמו סט קפה, מכשיר להכנת סודה, מצעים, סדינים, סירים יוקרתיים ומפות. לאחר החתונה עברנו לבאר שבע שם קנינו דירה. עבדתי ב"תמרית" בים המלח ואחר כך בדואר ובבזק. נולדו לנו ארבעה ילדים, בתנו יונה היא הבכורה שבהם. אחריה נולדו מיכל, איתן ואירית. עבדתי בדואר ישראל ואחר כך בבזק והיום אני פנסיונר של בזק. אנו גרים בבאר-שבע ברחוב הצבי, בנוסף יש לנו דירה בשלומי שבה אנו מבלים בקיץ. התחביבים שלי הם לשחק רמי ומשחקי חברה במועדון, לעשות ספורט, ללכת למסעדות, לשחק עם הנכדים, לטייל, לבלות בים ובפארקים.

הזוית האישית

זיו: אני מאחל לסבא שלי הרבה בריאות ושיצא מהמצב הזה בחיוך כמה שאפשר, ואחרי הקורונה נמשיך להיפגש. למדתי מהסיפור הזה הרבה דברים שלא ידעתי לפני כמו מנהגים, איך סבא הכיר את סבתא שלי ועוד הרבה דברים שהוא סיפר לי, ללא קשר לסיפור.

סבא: אני מאחל לך שתמשיך את השושלת המשפחתית ואת המנהגים והחוויות של המשפחה. אני נהניתי מאוד לספר את הסיפור למרות שזה קצת קשה לי לספר זאת, ואני שמח להיזכר במנהגים והזיכרונות הטובים מהסיפור.