מאגר סיפורי מורשת

"האירוע שעליו בחרתי לספר לך התרחש בשנת 1993. נסענו אמי ז"ל, אחותי הבכורה ואני לפולין כדי לפגוש את מריה, האישה הנוצרייה, חסידת אומות העולם, שהצילה את אמי מציפורני הנאצים. היות שאמי לא הסכימה לישון אפילו לילה אחד על אדמת פולין, הצטרפנו לטיול מאורגן לצ'כיה. באחד מימי הטיול התארגנו לטיול משלנו. שכרנו נהג מקומי שהסיע אותנו לכפר הפולני שבו התגוררה מריה, שהיה קרוב לגבול הצ'כי. לא היה זה אותו הבית שבו גרו בזמן המלחמה. לאחר המלחמה ערכו חילופי אוכלוסין ואת משפחתה של מריה העבירו לכפר במערב פולין, בשטח שנלקח מגרמניה.

קשה לתאר את המפגש המרגש הזה. אמי הייתה בת 17 כשפגשה את מריה, שהייתה אז כבת שלושים. והנה עומדות זו מול זו שתי נשים זקנות שלא נפגשו כחמישים שנה. שעה ארוכה ישבו אמי ומריה ובכו, והתרפקו זו על זו ללא מילים. אנו הצטרפנו לחיבוקים – זו הייתה דרך ההתקשרות היחידה האפשרית בהיעדר שפה משותפת. לאחר שהתגברו על ההלם הראשוני התחילו לדבר כשמדי פעם קוטע פרץ בכי את דבריהן. אמי תרגמה למריה את שאלותינו וכן לנו את תשובותיה. מריה, שכבר התקשתה מאוד ללכת, ביקשה שניסע לבית הקברות להניח זר על קבר בעלה, וולדז'יו. וכך עשינו. הייתה זו נסיעה הזויה במקצת – שלוש נשים יהודיות, עם זר פרחים, נוסעות עם נהג צ'כי בשבילים לא סלולים לבית קברות נוצרי בכפר פולני נידח להתייחד עם זכרו של אדם נוצרי שסיכן את חייו ואת חיי משפחתו כדי להציל נערה יהודיה, אותה לא הכיר מעולם.

 

וכאן אני מגיעה לסיפור הצלתה המופלא של אמי ז"ל. לא לחינם בחרתי באירוע זה. סיפוריה של אמי ליוו את שנות ילדותי מיום שאני זוכרת את עצמי, ועיצבו אותי בבגרותי.

בחודש נובמבר 1942 הודיעו הגרמנים ליהודי העיירה טורקה על פינוי סופי של העיירה. היה עליהם להתייצב ביום שנקבע בכיכר המרכזית לצורך הובלתם לגטו סמבור .

יומיים קודם לכן הלכה אמי לשוק כדי למכור מעט כלים תמורת מוצרי מזון  שהכינו לקראת צאתם לגטו. ברחוב בא מולה כפרי והיא עצרה אותו והציעה לו את מרכולתה, הוא שאל אותה מה המרחק לביתה וכשאמרה לו שהיא גרה בסמיכות התלווה אליה לביתה. במקום להתעניין בסחורה המוצעת התחיל לשאול שאלות שונות ומשונות, לבסוף סיפר שלו ולאשתו אין ילדים והם מעוניינים לעשות מעשה טוב בעולם זה ולהציל נפש צעירה מהשמדה. וכך הציע לה מסתור בביתו עד גמר המלחמה. האיש המשיך לשוחח עם סבתי ולבסוף קבע איתן שיחזור לפנות ערב לשמוע את החלטתן. אמי וסבתי החליטו להיענות להצעתו. אומנם לא ידעו איך תיגמר הרפתקה זו אך ידעו בוודאות מה מצפה למי שיתפנה לגטו. ואכן הכפרי הופיע וביקש שיזדרזו לארוז מספר מיטלטלין ושאמי תתלבש ככפרייה אוקראינית וכמובן שתסיר את הסרט שעל זרועה. היה על אמי להגיע למשרפת לבנים, לעמוד בצד הכביש וכשתבחין במזחלת מתקרבת, והוא יושב בה, עליה לעצור אותה ולבקש להגיע לכפר "ויסוצקו".

 

ההכנות נעשו בחיפזון והפרידה מבני המשפחה הייתה חטופה. הניה, הילדה שסבתי אימצה לאחר שהוריה נרצחו, ליוותה אותה וחיכתה בעמדת תצפית כדי לראות שהמפגש מתקיים ולדווח לסבתי. ואכן אמי עלתה על המזחלת שבה ישבו קצין משטרה אוקראינית, הכפרי הפולני, ועוד אוקראינית ישישה. ממה שדיברו ביניהם הבינה אמי שכל כלי המטבח ושמיכת הפוך שסבתי נתנה לאיש הוחרמו על ידי המשטרה הגרמנית. המזחלת המשיכה בנסיעתה על פני שלושה כפרים ואז סימן הפולני לאמי שעליה לבקש לרדת. גם הוא ירד והציע ללוותה "מפאת החשיכה". לאחר כחצי שעה של הליכה הגיעו לביתו, אשתו מריה קיבלה את פניה בחמימות. למחרת הסביר וולדז'יו לאמי שעליה לשהות בחדר השינה הנעול כל היום עד שיסדר לה מקום מסתור. הבית היה בית כפרי טיפוסי. בחלקו האחד גרו הוריו ושלוש אחיותיו והם לא ידעו על נוכחותה של אמי עד יום השחרור, בחלק השני התגוררו וולדז'יו ומריה.

למחרת נסע וולדז'יו לסבתי כדי לבשר לה שאמי הגיעה בשלום, ולמסור לה מכתב מאמי, אמי ביקשה שתנסה לשכנע אותו לקחת איתו גם את אחותה. בשעה מאוחרת בלילה חזר וולדז'יו עם ארגז מלא אבל את אחותה לא הביא. לדבריו פחד מאוד מהמשטרה הגרמנית.

 

יום לאחר מכן, בשבת, כ"ג טבת תש"ג גורשו כל היהודים מטורקה ומכל הכפרים שסביבה לגטו סמבור. אמי הביטה מחלון חדרה וראתה שיירות שיירות של יהודים עם צרורות בידיהם, בדרכם אל תחנת הרכבת ולבה נצבט. עם תום השבוע נכנסה אמי למחבוא ושם שהתה במשך כל ימות החורף הקרים. המחבוא היה ארגז עם תחתית כפולה. למעלה שמו תפוחי אדמה ולמטה שכבה אמי, לשבת לא הייתה לה כל אפשרות. בשלהי החורף, כשמלאי תפוחי האדמה הלך ואזל, פירק וולדז'יו את התנור הישן ובנה אותו מחדש. הפעם היה המחבוא מתחת לתנור, שם יכלה גם לשבת ולקרוא ספר. גם אשנב קטן היה לה בתיבה זו, וכשהיה פתוח הגיע אור אל התיבה. בכל פעם שמישהו התדפק על הדלת באה מריה לבדוק שהאשנב סגור. וולדז'יו ומריה כינו את התיבה "תיבת משה" ואמא שלי קראה לה תיבת נח. וולדז'יו היה ידוע במקצועו כמומחה לבניית תנורים ולכן בניית התנור מחדש לא עוררה חשד בעיני השכנים. ממקום מחבואה האזינה אמי לשיחות שהתנהלו בערבים כאשר חבורת השכנים סוקרת את החדשות על התקדמות אירועי המלחמה ובעיקר על המתרחש בחזית הרוסית. לעתים גלשה השיחה לדיון בבעיית היהודים וכך הבינה אמי שהנוצרים בכפר מושפעים מדרשות הכמרים כל אחד והכנסייה אליה הוא משתייך.

 

בחודש יוני 1944 הגיעו לאוזניהם השמועות שצבאות גרמניה נוחלים מפלות וכי החלה נסיגה בכל החזיתות. כנופיות בנדרה (לאומני אוקראיני שלחם לעצמאותה של אוקראינה תוך כדי פוגרומים ביהודים), ניצלו את ההזדמנות והתנפלו על כפריים, שדדו ושרפו את רכושם. תושבי קומרניקי, ובפרט מצילי אמי, נתקפו פחד. מתוך זהירות החליטו להוציא את אמי למחבוא בשדה. וולדז'יו הכין מחבוא בתוך אחת מערמות החציר ושם שהתה אמי כחודשיים. במשך היום עבדו האיכרים בשדותיהם וכך השגיח וולדז'יו על אמי מרחוק. בערבים, כשכולם כבר חזרו לבתיהם, זכתה אמי לקבל את מנת המזון היומית.

 

בתחילת חודש אוקטובר הגיעו שמועות שהצבא הרוסי מתקרב. וולדז'יו העביר את אמי לעליית הגג וכבר למחרת נראו חיילים סובייטים בתוך הכפר. אפילו אז לא רצו מצילי אמי לגלות לאנשי הכפר את סוד הסתרתה משום שהמלחמה טרם הסתיימה. את הסוד גילו רק להוריו של וולדז'יו שגרו בחלקו השני של הבית. הם התבוננו באמי כאילו נפלה מפלנטה אחרת. למחרת ליווה וולדז'יו את אמי לעיירה שלה, טורקה, ועזר לה להתארגן בבית משפחתה שנשדד מרוב חלקיו. המשך קורותיה הרי הם כתובים בספר הזכרונות שכתבה אמי."