מאגר סיפורי מורשת

משפחת מרשק הייתה אחת מהמשפחות היהודיות שגרו ברחוב פיקולו,

באזור סלובודקה, שבעיר קובנה  לפני מלחמת עולם השנייה. המשפחה מנתה 6 נפשות: האב חונה (חנן), האם שרה, שלוש האחיות: חיה, חוה, מרה והאח שרוליק.

במהלך השנים 1931-1930 נבנה בית דואר מרכזי במרכז העיר קובנה, חונה – אב המשפחה היה נגר במקצועו ובעל נגרייה גדולה ומפורסמת בעיר נתבקש על־ידי האדריכל לייצר דלתות לבניין זה. ראוי לציין, שהבניין והדלתות עדיין משמשים את תושבי קובנה גם כיום.

האם, שרה, עסקה בתפירה ועבדה במתפרה. בתה הבכורה, חיה (אימי וסבתא רבה של מיכל) למדה את המקצוע ועזרה לאם במלאכתה.

החיים השתנו מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הליטאים החלו לנהוג באכזריות כלפי היהודים והפקיעו מהם את נכסיהם.  ביוני 1941 לאחר כיבוש קובנה בידי הגרמנים, גידרו הגרמנים אזור שלם באזור סלובודקה וגרשו את כל היהודים לאזור זה וביניהם גם את משפחת מרשק.

 הפוגרומים (אלה הם פרעות אלימות שמבצע המון מוסת כנגד קבוצה אתנית או דתית מובדלת, במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה הנפגעת) ביהודים נמשכו עד לחודש אוגוסט 1941. ב־28 באוקטובר 1941 נערכה "האקציה הגדולה" בגטו, אשר בעקבותיה נשלחו יהודים רבים וביניהם אם המשפחה שרה ובנה שרוליק ל"פורט התשיעי" ושם נרצחו.

הפורט התשיעי היה מצודה, אחת מתוך מערכת מצודות שהוקמו בסוף המאה ה־19סביב העירקובנה. לפני מלחמת העולם השנייה  שימש הפורט התשיעי, כפורטים אחרים מסביב לקובנה, כבית סוהר.  בתקופת הכיבוש הנאצי 1944–1941) שימש הפורט כאתר רציחתם של יהודים ותושבים מקובנה, ומערים אחרות ושבויי מלחמה מהצבא האדום. באתר נטבחו כ־20,000 בני אדם, מתוכם יותר מ־15,000 יהודים.

בגטו נשארו חונה ושלושת הבנותיו. החיים בגטו היו קשים מאוד. היהודים רעבו ללחם, הגרמנים והליטאים התעללו והיכו את היהודים והחשש מהמוות היה גדול מאוד. חונה ובנותיו שנשארו בגטו, כשלוש שנים, נאלצו לעבוד בשדה התעופה של קובנה בעבודות כפיים כמכבסים וכפועלי עבודות עפר. בשלב מסוים כאשר החמיר המצב בגטו החליטה חווה לברוח לפרטיזנים. היא הצליחה להשיג נשק והצטרפה אליהם ביערות. כעבור זמן מה נעשתה השהייה בשורות הפרטיזנים בלתי נסבלת בגלל השנאה בין הפרטיזנים ליהודים. חווה חזרה לגטו להיות יחד עם המשפחה.

ביולי 1944 עם התקרבותו של הצבא האדום לאזור החליטו הגרמנים להעביר את היהודים למחנות ריכוז בגרמניה. קבוצה גדולה של יהודי קובנה וגם משפחת מרשק עוברו למחנה ריכוז "שטוטהוף" בפולין אך בדרך למחנה האב חונה הופרד מבנותיו ונשלח למחנה ההשמדה "דכאו" בגרמניה והם נפרדו לנצח.

במשך כ־3 חודשים מיולי ועד ספטמבר 1944 שהו שלושת האחיות במחנה ריכוז "שטוטהוף" ובספטמבר הן נשלחו למחנה עבודה "הכט" בפולין. במרץ 1945 שוחרר מחנה "הכט" על־ידי הצבא האדום.

חיה, האחות הבכורה, חלתה ואושפזה בבית חולים שדה והאחיות החליטו להישאר איתה ולא להיפרד. לאחר כחודש ימים חיה החלימה והן החליטו לנסוע לעיר ביאלוסטוק, אליה, על־פי השמועות, הגיעו הרבה ניצולים, בתקווה למצוא את קרובי משפחתם או לפחות לנסות לברר מה עלה בגורלם. שלוש האחיות שהו חודש בביאלוסטוק, אך לא הצליחו למצוא מידע באשר לגורלו של אביהן, ולכן הן החליטו לחזור לקובנה בתקווה שאם האב חי, הוא יחזור לקובנה על מנת לחפש אותן.

כפי שהוזכר קודם דרכיהם של האב ובנותיו נפרדו כשחונה נשלח למחנה ההשמדה "דכאו". באחד הימים במהלך מסדר האסירים חיפשו הגרמנים נגר מקצועי אשר יוכל להכין קופסה אומנותית עבור אשתו של מפקד המחנה. הגרמנים גם הבטיחו שאם הקופסה תמצא־חן בעיניי אשת מפקד המחנה הגמול היה תנאים סבירים יותר במחנה, אך אם הקופסה לא תמצא־חן בעיניה האסיר ישלח למשרפות.

חונה, שהיה נגר, יצא מהשורה במסדר ובכך הכריז על נכונות לבנות את הקופסה הנדרשת. מלאכת בניית הקופסה נמשכה כיום אחד, ומספר שעות לאחר מסירת הקופסה הוא זכה לקבל מנת אוכל נוספת, כפרס לכך שהקופסה שבנה "עמדה בדרישות". בעקבות הצלחתו חייו ניצלו והוא החל לעבוד בנגריה שבמחנה.

באפריל 1945, מחנה "דכאו" שוחרר על־ידי הכוחות האמריקניים וחונה נסע לביאלוסטוק על מנת לחפש את משפחתו, למרות מאמציו לאתר את בנותיו הוא לא מצא אותן ולכן החליט שלא לחזור לקובנה אלא לעלות לארץ ישראל.

במהלך שנת 1945 עלה חונה על אניית מעפילים והגיע לארץ ישראל לחוף קיסריה ומשם נסע לחיפה. בחיפה פגש נצולת שואה בשם חיה, אשר גם איבדה את כל משפחתה בשואה. הם התחתנו וגרו בקריית ביאליק בשיכון שברחוב רסקו מס' 9. חונה החל לעבוד כנגר בארץ ישראל. חונה לא הפסיק לחפש את בני משפחתו ופנה מספר פעמים למוסדות לאיתור נצולי שואה על מנת לברר מה עלה בגורלם של בני משפחתו – אך לשווא. חונה לא הצליח למצוא אף אחד.

בזמן שחונה עלה לארץ האחיות חזרו לקובנה והחלו לאט לאט לבנות את חייהן מחדש. הן התחתנו, חיה עם יהושע מאן, חוה עם מאיר רובנשטיין, ומרה עם קסריאל אמדור, נולדו להן ילדים, אולם הן לא הפסיקו לחפש אחר אביהן דרך הצלב האדום של הרוסים. בסוף שנות ה־50 החלו שלטונות ברית המועצות לתת מספר מצומצם של אשרות יציאה מליטא לארץ ישראל. על מנת להגיש את הבקשה לשלטונות ברית המועצות, לצורך קבלת אשרת יציאה, היו צריכים היהודים לקבל "הזמנה" מקרוב משפחה בדרגה ראשונה שגר בישראל. הבקשה כללה מספר רב של מסמכים ולאחר הגשתם היה צריך להמתין לתשובה מהשלטונות. משפחתנו ניסתה שנים רבות לקבל אישור יציאה אך ללא הצלחה.

בסוף שנות ה־60 פנתה חוה, לחברתה, ליה שאותה הכירה עוד מימי ילדותה בקובנה ושהצליחה בינתיים לעלות לארץ ישראל, ובקשה את עזרתה בחיפוש אחר אנשים עם שם משפחה זהה לשלה "מרשק", וזאת בשביל שישלחו לה "הזמנה" לעלות לארץ. ליה – חברתה של חוה שהתגוררה בקריית מוצקין, החלה לחפש אנשים עם שם משפחה "מרשק" באזור מגוריה. להפתעתה מצאה משפחה הנושאת שם זה. ליה פנתה לאשה, גב' מרשק וחיה שמה, הסבירה לה את מצוקתה של חוה, חברתה, ובקשה את עזרתה. חיה הסכימה מיד לכתוב "הזמנה" לחוה ולמשפחתה.

בזכות ה"הזמנה" שקבלה חוה, קבלו חוה ומשפחתה אשרת יציאה מקובנה בשנת 1971 ועלו לארץ. כשנשאלו בשדה התעופה בן־גוריון היכן הם רוצים לגור, הם בקשו לגור באזור חיפה ליד ליה, החברה של חוה, וקיבלו שיכון בקריית מוצקין.

המשפחה התמקמה בקריית מוצקין וחוה התחילה לעבוד בסוכנות דואר. לאחר מספר חודשים חוה בקשה מחברתה ליה לפגוש את גברת מרשק על מנת להודות לה על העזרה ועל שליחת "הזמנה" שהעניקה להם אשרת יציאה מברית המועצות ובזכותה עלו ארצה. הפגישה הייתה מרגשת ובמהלכה חוה רצתה לשמוע על משפחתה של חיה, מיהו בעלה? שכן שם המשפחה "מרשק" היה שם משפחתה בנעוריה. חיה שמחה לספר לחוה על בעלה, חונה, אותו הכירה בארץ, שנפטר, ממחלת הסרטן ב־13 בפברואר 1952. תוך כדי השיחה חוה החלה להבין שיכול להיות שמדובר באביה וביקשה לראות תמונה שלו. חיה שלפה תמונה מאלבום התמונות וחוה לא האמינה למראה עיניה, היא זיהתה את אביה! ההתרגשות הייתה גדולה אך מהולה בעצב שכן גם הפעם לא היה יותר ספק שחונה ובנותיו – חיה, חוה ומרה לא יפגשו יותר.

חיה מאן עלתה עם משפחתה לארץ בשנת 1972. מרה אמדור עלתה עם בנה לארץ בשנת 1990. חוה המשיכה לסעוד את חיה מרשק עד ליום מותה, בביתה, הוא בית אביה, ולאחר מכן עברה לגור בו.

מסלול חייו של פייבל מאן – tour builder

פייבל מאן – סיפור חיים

העשרה:

אקציה -(בגרמנית: "Aktion", בעברית: "מבצע") היא כינוי של סדרת פעולות אלימות של הכוחות הנאצים באזורי מגורים או ריכוז של יהודים, כגון הגטאות, לשם איסוף ושילוח כפויות ממקומות המצאם – מגוריהם הקבועים – אל מחנות ריכוז והשמדה, אשר נוהלה על ידי כוחות גרמניה הנאצית: גסטאפו, אס אס ואחרים בסיוע כוחות שיטור מקומיים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.

תשע"ו   2016