מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ואמרו שהייתי משוגע!

לירי זרחי עם סבא סטיבן
משפחת סימפסון - 1983
איך דברים משתנים

בשנת 1953, נולדתי בלונדון, בגיל צעיר מאוד… דווקא כמו כולם! מה לעשות? אבי היה עו"ד ושמו היה ג'וליוס. אימא הייתה מזכירה ושמה איירין. שניהם גם נולדו באנגליה. היינו משפחה יהודייה מסורתית עם זהות יהודית מובהקת וגאה. אבי אהב את ישראל כל חייו ואפילו ידע לדבר עברית, כשהוא היה תלמיד. הוא השקיע המון מזמנו החופשי להתרים כסף מאנשי הקהילה הגדולה שלנו (כ- 2,000 משפחות) עבור פרויקטים בישראל.

גרנו בבית פרטי עם גינה גדולה אחורית, בפרווה של צפון מערב לונדון, וומבלי (Wembley). וומבלי מאוד מפורסמת וכל העולם מכיר אותה כי שם יש את האצטדיון הענק שבו משחקים את כל משחקי הכדורגל החשובים ואת הבינלאומיים. רוב משחקים האלו היו בשבת ובעת הליכתי (כרבע שעה) ברחובות שקטות ונקיות עם אבי לבית הכנסת, היינו רואים אוטובוסים מלאים בתומכי הקבוצות שמשחקות באותו היום באצטדיון. כשהלכנו בחזרה הביתה אחרי התפילה, ראינו את כל הפאבים בסביבה מלאים עד אפס מקום עם התומכים שותים בירה במצב רוח אופטימי וידידותי. מאוחר יותר, כשישבנו בגינה שבבית, שמענו את הצעקות של הקהל מהאצטדיון כל פעם ששחקן הכניס כדור לשער! מאוחר עוד יותר, כאשר היינו הולכים לטיול "בין-ארוחתי", ראינו כבישים מלוכלכים עם בקבוקי בירה ריקים, המון ניירות על המדרכה ובדילי סיגריות, אנשים שיכורים לפעמים ואוטובוסים מלאים עם אנשים עליזים או מעוצבנים לפי גורלו של קבוצתם. לא ראיתי אלימות. לא שמעתי קריאות אנטישמיות. פשוט התבוננתי על אנשים האלו שהיו בריטים כמוני, אבל שהיו, בשבילי, כזרים מפלנטה אחרת. לפי מה שגיליתי מהר, שאנו יהודים בבית, אבל בחוץ לבית עדיף להפגין פרופיל נמוך ולא לבלות – כמו לחבוש כובע בחוץ במקום כיפה. כשהגעתי לישראל מיד חבשתי כיפה מהיום הראשון כי רציתי להיות יהודי בבית וגם בחוץ!

אני השתתפתי בגן הילדים שהיה בבית הכנסת שלנו שאז היה חדש בסביבות 1958. מאוחר יותר השתתפתי "בחדר" בכיתות ליד בית הכנסת החדש בכל יום א' בבוקר. שם ילדים יהודיים היו מקבלים לימודי דת ויהדות שלא קבלנו בבתי הספר הטובים הנוצריים שלמדנו בהם. אני זוכר שרב הקהילה, הרב ברמן, כינס את כל הילדים לתוך בית הכנסת המפואר והחדש להראות לנו את הפנים של המקום הנפלא הזה וגם להדריך אותנו לא לשען על המדף המתקפל עבור הסידורים שבנוי בגב של כל כיסא מלפנים!

=====

מצד אבי, הסבתא שלי, באה מרוסיה, ביאליסטוק, בתחילת המאה ה-20. הסבא שלי לא הכרתי בכלל כי הוא נפטר בגיל צעיר. גם הוא נולד בלונדון אבל רוב הזמן חי במנצ'סטר באנגליה.

מצד אמי, הסבתא והסבא שלי שניהם נולדו באנגליה ושניהם אבדו קרובי משפחה (חיילים בריטיים) במלחמת עולם הראשונה.

======

בגיל 10, ההורים שלי החליטו לשלוח אותי לפנימייה יהודית (Carmel College) המפורסמת, שנוסדה ע"י רב קופול רוזן בשנת 1948, שסגר את דלתותיו בשנת 1997, שהייתה כשעה וחצי נסיעה מהבית. מטרתו היה לייצר ג'נטלמנים יהודיים שידעו איך להשתלב בין הבריטים, אבל שגם הכירו את המורשת שלהם. בית הספר היה במקום פסטורלי, כפרי ושקט ליד נהר התמזה בחיק הטבע לא רחוק מאוקספורד. למרות כל היופי הזה, כשהגעתי עם ההורים שלי בפעם הראשונה, לא עלה בדעתי שהוריי ילכו הביתה בלעדי! אני זוכר שבגלל השיחה שלנו עם המנהל, איחרנו לארוחת ערב בחדר האוכל וכבר כל ילדי בית הספר היו בפנים משוחחים ואוכלים. הורי פתחו את הדלת הגדולה של חדר האוכל ופתאום קיבלתי "מכה" מין הרעש של 300 ילדים אוכלים, צוחקים ומדברים.

קבלנו הוראות מהמנהל שעלי מיד להיכנס פנימה ולסמן שהגעתי לאחד מהמורים שישבו על הבמה הצרה כלפי התלמידים. למרות הפחד, התקרבתי למורה שישב באמצע הבמה. ראיתי על השולחן לפניו פעמון. הוא התבונן בי ואני מיד אמרתי: "שלום, אני תלמיד חדש". הוא מיד נתן מכה עם ידו על הפעמון וכמו קריעת ים סוף, 300 הילדים הרועשים שתקו והמורה שאל בקול רם איפה יש מקום ריק בשולחנות של הילדים הצעירים יותר. ראיתי מרחוק שמישהו הרים את ידו, המורה נתן שוב מכה לפעמון, וה"ים סוף" חזר לרעוש כאילו לא קרה כלום.

===============

בשנת 1971, כשהייתי בן 18, סוף כול סוף סיימתי 8 שנים בפנימייה וחזרתי הביתה. אני בחרתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה, אבל מפני שלא הייתי בבית כל כך הרבה שנים, היה לי כף רק לשבת על הספה, להקשיב למוסיקה קלאסית שבתקליטים של אבי (שהפך להיות התחביב הכי אהוב אלי עד היום), וליהנות רק מלהיות בבית. אומנם, בגלל זה, לא הקדשתי מספיק מאמץ בלימודי ובתדהמתי, בסוף השנה הראשונה של הלימודים, קבלתי מכתב מהאוניברסיטה שנכשלתי בבחינות ולא להופיע שם בשנה הבאה.

אבי לא קיבל את זה כל כך יפה, ואמר לי להפסיק עם השתויות ולהתחיל ללמוד מקצוע רציני כמו עורך דין, רואה חשבון או שמאי מקרקעין. מפני שלא רציתי לעבוד עם אבי וחשבתי שלהיות רואה חשבון יהיה לי משעמם, החלטתי להיות שמאי מקרקעין כי ראיתי שאלה שעובדים בתחום של נדל"ן מסתובבים במכוניות מפוארות!

התחלתי לעבוד בפירמת שמאיים בין הגדולים במרכז לונדון תוך כדי לימודים דרך קורס התכתבות כל ערב כדי לעבור את הבחינות של המכון המלכותי של שמאי מקרקעין. אחרי 4 שנים קבלתי תואר של שמאי מקרקעין והמשכתי לעבוד.

============

ישראל באופק

בשנת 1976, התחתנתי לפעם הראשונה עם מישל וגרנו בבית בפרווה צפון-מערב של לונדון. רצינו לצאת לחופשה גדולה והיינו צריכים להחליט לנסוע לארה"ב לבקר במשפחה של מישל, או לבקר בישראל בפעם הראשונה. בחרנו ישראל וביולי 1978, היינו בבית מלון סיטי בתל אביב!

הביקור היה מאוד מרגש והדליק אותי, כי אז הבנתי למה למדתי כל כך הרבה שנים על יהדות ועל ישראל! פתאום, הכל היה ברור לי בראש! אני חייב לבדוק את האפשרות לעלות ארצה ולהיות יהודי גם "בחוץ". למזלי, מישל חשבה כמוני ואחרי סיור מודרך אינטנסיבי בנובמבר, מצאנו את עצמנו במרכז קליטה ברעננה במרץ 1979, לשנת ניסיון, כמה שבועות לפני שישראל זכתה במקום הראשון בארוויזיון עם השיר "הללויה". שם למדנו עברית, ומפני שידעתי לקרוא עברית ולהגיד 'שלום', הם שמו אותי בכיתה השנייה! נעשינו חברים טובים שאנו מכירים עד היום הזה.

=======

אחרי חצי שנה, קבלתי עבודה באגף שומת מקרקעין בירושלים ושכרנו דירה בארמון הנציב. לא היה לנו טלפון ולא היה לנו מקרר, כי אז היה צריך להזמין ולחכות בסבלנות 6 חודשים!! כשהגיע סוף סוף המקרר, נגמר לנו השנה שהקצבנו לעצמנו לבדוק איך זה לגור בישראל. אבל, לסבך את העניין, נולדה לנו בת בהר הצופים, וקראנו לה רחלי. לחזור לאנגליה, או לא לחזור. זאת השאלה!

=============

בגלל החברים הטובים שהיו לנו ברחובות, בגלל חוסר הגבעות וכל כך הרבה ירוק, וגם מפני שבאותו דמי השכירות ששילמנו עבור 2 חדרים במרתף בארמון הנציב בירושלים יכולנו לשכור דירה בת 3 חדרים ברחובות, היה לנו קל מאוד לעבור לגור ונשארנו ברחובות עד היום.

נולד לנו בן. התגייסתי לצה"ל בתקופה של מלחמת לבנון הראשונה אבל רק עשיתי שמירה לחודש ימים במרג'יון שבדרום לבנון. מיד אחר כך, עשיתי קורס חובשים ובתפקיד הזה עשיתי מילואים להרבה שנים.

אחרי שהחלטתי שהעתיד שלי לא בכיוון שמאות מקרקעין, ובעצם בגלל הצורך לפרנס משפחה, התקבלתי לעבוד בתדיראן בחולון, ושם הייתי מקדם אספקה. תפקיד זה היה מאוד אתגרי ותודות לדרישות עלי, מהר שיפרתי את העברית שלי כי הייתי צריך לדבר עם כולם כולל המהנדסים. זאת הייתה התקופה של אינפלציה עמוקה של מאות אחוזים לשנה ועקב זה המשכורות נשחקו, עד שהחלטתי להיות עצמאי ולפתוח משרד תיווך ברחובות כי באמת הכרתי את נושא הנדל"ן היטב. זה לא הלך לי טוב והשתמשתי בזמן הפנוי שלי לתרגם מסמכים מעברית לאנגלית. גליתי שיש לי יכולת בזה ועם התפתחות מכשיר הפקס, יכולתי לעבוד עם אנשים בכל הארץ, אפילו בכל העולם!

ואז התחיל עידן המחשבים. אחרי 8 שנים בארץ, סוף סוף קבלנו טלפון בבית, והרבה מאוחר יותר הטלפון הסלולרי שלנו הראשון – "מנגו". לכן, אחרי 20 שנה בארץ, יכולנו להגיד שישראל הפכה להיות מדינה מודרנית!

אומרים שכל התחלות קשות! המון קרה לי מאז ההתחלה הקשה שלי. אבי, שנולד במנצ'סטר, אנגליה ב-1916, קיבל פרס מבית ספרו כשהוא היה בן 14, ספר שיש לי אותו בבית. הוא כתב משפט בעברית, על הפתק שהודבק לכריכה על סיבת הענקת הפרס, שעליו להיות "תמיד תלמיד חרוץ, מקשיב ושקד"! אני כל כך גהה שלמרות שזה לקח 4 דורות, מדור של סבתה שלי שברחה מרוסיה אחרי פוגרומים לאנגליה שלא ידע לכתוב אלא ביידיש, דרך אבי עורך דין שתמיד היה לו קשר הדוק ליהדות ולישראל, עד אני שבעצם לקח את הצד לעלות ארצה והנא, אל הנכדים שלי שכולם בישראל וכששפת האם שלהם עברית!

לפני כמה שבועות כשהמתנתי בתור לאסוף פריט דואר מסין שהזמנתי, איש די זקן התחיל לפטפט איתי לבלות את הזמן. פתאום הוא שעל אותי למה אני כובש כיפה! כל כך מופתע הייתי שלא אמרתי משהו במיוחד עמוק בחזרה! לקח לי כמה ימים מאוחר יותר, כשראיתי שחקנית בבית התפוצות מספרת על דונה גרציה שחיה אחרי הגירוש מספרד. אז הבנתי. למרות שגדלתי באנגליה בתקופה הכי טובה ליהודים שם, העדפנו לשמור את היהדות שלנו כמעט אך ורק בבית. אין צורך להרים ראש יותר מדי! כשהגעתי ארצה, פתאום יכולתי ורציתי להראות את היהדות שלי גם בחוץ!

 

הזוית האישית

היה מאוד כיף לפגוש את לירי במערכת די פורמלית פעם בשבוע שנתן לנו את ההזדמנות לדבר על דברים מעניינים ולהכיר אחד לשני יותר טוב. אני אומר ללירי: לא משנה אם במשך החיים שלך את מרגישה שמשהו קשה לך – תזכרי את הביטוי למעלה, כי את בעלת יכולת עצומה ואומץ, עם הרבה כוח להתמודד עם כל מה שיהיה!

ואני אומרת לסבא: שהיה לי כיף אתך, ושתמיד אני מחכה ליום שלישי בגלל הקשר הרב דורי.

מילון

Manners maketh man - נימוסים עושים את האדם.
הפירוש: מי שמתנהג באופן מנומס, בעיני אחרים, הוא בין אדם טוב.

ציטוטים

”When the going gets tough, the tough get going.“

הקשר הרב דורי