מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ואלה תולדות משפחת פלג מלניק

משה פלג (לשעבר: מלניק) מבוגר
משה פלג (לשעבר: מלניק) כילד
תולדות חיו של משה פלג

הסיפור של משה

פרק ראשון: אלה תולדות… משפחת פלג

סבא רבא, רבא, רבא, הירש (צבי) מלניק (בפולנית-טוחן) ואשתו פסיה לבית זלצמן גרו באחד הכפרים באיזור פולטוסק שבפולין. הייתה להם תחנת קמח על גדות הנהר של הכפר. הם טחנו את התבואה, סחרו בה, מכרו אותה לכפריים, לשווקים כולל לחנויות פולטוסק.

סבא רבא, רבא, שמואל מלניק, בנו של סבא הירש התחתן עם סבתא שושנה (רוזה) לבית שטיימן ועברו לגור בפולטוסק. גם הוא המשיך בעסקי התבואה, גר ברחוב רינק 7 ושם גם היו המחסנים לתבואה ולקמח אותם מכר לחנויות ולאיכרים שמסביב. להם היו שבעה ילדים: פסיה, גרשון, אברהם, משא, אסתר, צבי וחייקה

סבא רבא, גרשון מלניק התחתן עם פיינה (גיטל) (לבית כץ ממקוב מזובייצק ) ולהם נולדו שני ילדים: משה (בעתיד: סבא של הילה וגיא) וצבי. גרנו בפולטוסק, ברינק 40 (רינק – כיכר השוק) בבניין שהיה שייך לסבא שמואל, ושם הייתה לנו חנות למוצרי מזון, תבואה וסוגי אוכל אחרים…

הדירה שלנו הייתה מעל החנות. באותו זמן סבא גרשון עם שנים מאחיו בנו בית מגורים שבו היו גם שלוש חנויות, כאשר החנות שלנו כבר פעלה ואמי ניהלה את החנות החדשה.

הערה: העיר פולטוסק נמצאת כ-50 ק"מ מצפון לוורשה, בירת פולין

פרק שני: המשפחה

משה מלניק (בעתיד: פלג) נולד ב-31 לאוקטובר 1933 בפולטוסק, ושלוש שנים אחריו נולד אחיו הקטן צבי. הבית היה בית דתי והיה נהוג אז שילד בגיל שלוש היה הולך ל"חדר" (מעין גנון ילדים בו הילדים למדו את האותיות העבריות, למדו לקרוא עברית מתוך הסידור וספרי הקודש). ה"חדר" של משה היה נקרא "חדר יבנה" בו למדו עברית ושירים בעברית. משה זוכר עד היום את השיר "על חלון, על חלון עמדה ציפור יפה, בא ילד אל החלון והציפור עפה עפה. בוכה ילד בוכה איה ציפור יפה".

ב – 1936 סבא שמואל עם סבתא רוזה וארבעת ילדיהם הלא נשואים (משא, אסתר, צבי, וחייקה) עלו לארץ ישראל וגרו בראשון לציון. לאסתר היה חתן מיועד בפולניה וב – 1938 סבא, סבתא, אסתר וחייקה חזרו לפולניה לחתן את אסתר והחליטו להישאר עוד קצת בפולניה עם הילדים והנכדים. שני ילדיו הנוספים של סבא שמואל: משא וצבי נשארו בישראל.

משה פלג בילדותו

תמונה 1

פרק שלישי: הגירוש על ידי הגרמנים

בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולניה מהצפון. הם כבשו את עיר הנמל הצפונית בשם גדנסק ומשם התקדמו דרומה לכיוון העיר הבירה, ורשה ובדרכם כבשו כל מקום שעברו לידו ובתוכו כולל העיר פולטוסק.

ב – 26 לספטמבר נכנסו הגרמנים לעירנו. לאחר מספר ימים ולאחר שהתארגנו עברו בכל מגורי היהודים והודיעו לנו ולכל מקום שגרו בו יהודים כי תוך מספר שעות צריכים כולם להתרכז בגן העיר הנמצא ליד כיכר השוק. בזמן ההודעה סבא גרשון היה בחנות הצמודה לדירתנו ואמי הייתה בחנות החדשה. לאחר קבלת ההודעה ומאחר ושאני ואחי היינו בבית סבא גרשון החליט לשלוח אותי לחנות של אמא והוא נשאר עם אחי צבי, לצורך כך הוא לקח אותי לרינק 7 שם עסקו באותו יום במשלוחי תבואה לתחנת הקמח. הוא הושיב אותי על עגלה שהייתה מיועדת לנסוע לתחנת הקמח ואמר לעגלון לעבור דרך אמי ולהשאיר אותי אצלה.

אני סיפרתי לאמי על הוראת הגרמנים. לאחר פרק זמן הגרמנים הגיעו גם לאזור של אמי ונתנו את אותן ההוראות שניתנו לנו. אמי סגרה את החנות ורצנו דרך חצרות ודרכים אחוריות כדי להגיע הביתה וזאת כדי שלא יתפסו אותנו בדרך ויביאו אותנו למקום המפגש.

הגענו הביתה ומצאנו את אבי ואת אחיו אברהם ואשתו שגרו לידינו כשהם אורזים ומכניסים כל מיני דברים לציפות וציפיות. סגרנו את החנות וכל אחד לקח חבילה של דברים. העמסנו על עצמינו את מה שהכינו ויצאנו מהבית אל מקום האיסוף. במקום האיסוף פגשנו חלק גדול מתושבי העיר מצאנו חלק מהמשפחה והתכנסנו בקצה הגן וחיכינו עד להגעת בני המשפחה הנוספים.

לאחר הגעת מרבית תושבי העיר והמתנה של מספר שעות במקום הודיעו הגרמנים על פינוי המקום וכל האנשים אספו את החבילות והתחילו לצאת מגן העיר אל הגשר הנמצא בקצה העיר. כשהתקרבנו לגשר ראינו שכל אלה לפנינו מתחילים לרוץ, גם אנחנו התחלנו לרוץ וראינו שמשני צדדי הגשר עומדים גרמנים עם אלות בידיהם ומרביצים לאלה שעוברים את הגשר. כשעלינו על הגשר אמי הייתה מימין, אני הייתי לידה, אבי היה מצד שמאל כשהוא נושא את אחי בידו הימנית וכך הם הגינו עלנו משני הצדדים כדי שאנחנו לא נקבל את המכות. לאחר שעברנו את הגשר עצרנו וחיכינו לשאר בני המשפחה שיגיעו ואז המשכנו לאחד הכפרים הקרובים לעיר ופנינו לאחד הכפריים שאיתו היו לנו יחסי מסחר. הגוי אפשר לנו לישון בלילה במתבן. למחרת סחרנו עגלה עם סוס והעלינו עליה את החפצים ואת הילדים הקטנים של המשפחה והמשכנו לכיוון מזרח, לכיוון רוסיה.

בדרך עברנו מספר עיירות בהן ישנו בלילות בבתי הכנסת. המשכנו בנדודים והגענו לוולקוביסק שברוסיה הלבנה שכבר הייתה תחת הכיבוש הרוסי. שם החלטנו להישאר עד שהתברר המצב. שכרנו בית עם חצר וכל המשפחה גרה באחד החדרים וחיינו כולנו יחד. על מנת להתקיים כל אחד בחר לו במה לסחור וחלק אפילו נסעו לערים אחרות כדי למכור שם מצרכים שהיו אצלנו ולהביא משם מצרכים שאינם. באחד הימים לפתע הופיעו שני אחים של אמי, שמחנו מאוד לקראתם. הם סיפרו לנו שהגרמנים נכנסו גם לעיר שלהם (מקוב מזובייצק) אספו את כל היהודים לכיכר העיר והוציאו אותם להורג. הם היחידים שהצליחו לברוח ומצאו בדרך בורחים אחרים ועל פי ששאלו אותם הצליחו להגיע אלינו. הם נשארו איתנו וגרו יחד איתנו. היינו במקום מספר חודשים ותוך כדי כך הקמנו קשר מכתבים עם ארץ ישראל, עם שני הדודים שנשארו בארץ, צבי ומשא. באחד המכתבים כתב לו צבי שהוא מתחתן עם יפה לבית… שנולדה בוולקוביסק והוריה גרים במקום. שמחנו מאוד ואפילו ביקרנו אותם וחגגנו יחד את חתונתם.

לאחר מספר חודשים במקום הופיע נציג השלטון הרוסי והודיע כי עלינו להתייצב במשרדי מספר התושבים בעוד מספר ימים. ביום ההתייצבות הלכנו כולנו להירשם כאשר אח אחד של אמי (משה) היה באותו זמן בעיר אחרת.  בעת ההתייצבות שאלו כל אחד אם הוא רוצה להישאר ולהיות אזרח רוסי או שברצונו לחזור לפולניה לאחר המלחמה. המשפחות שהביאו את רצונם להישאר קיבלו תעודת אזרחות רוסית ושוחררו ולאלה שהביאו את רצונם לחזור נאמר לחזור למקום מגוריהם ובהמשך יגידו להם מה יהיה הלאה.עם חזרתנו הבייתה הסתבר כי האח השני של אמי (פישל) לא חזר הבייתה, בגלל שהרוסים עצרו מיידית את כל הרווקים שבאו להתייצב. אחרי מספר ימים דודי משה חזר אלינו סיפרנו לו את שקרה לאחיו ויעצנו לו לא ללכת להתייצב כדי שלא ייתפס על ידי המשטרה ביום היה מסתובב אבל בלילה היה ישן במחסן שבחצר כך שגם אם יבואו אלינו מהמשטרה בהפתעה הוא יוכל לברוח. המשכנו את הכל כרגיל וחיכינו לראות איך יתפתחו העניינים.

פרק רביעי: הגירוש לסיביר

לאחר תקופה מה, הגיע קצין מהצבא ומסר להתכונן להעברה כאשר לקראת הצהרים יבואו אלינו עם מכוניות וייקחו אותנו… בשעות אחר הצהרים הגיע אוטו משא והעלינו עליו את כל החפצים של כל המשפחות. התברר כי הקצין היה יהודי, פנינו אליו ושאלנו אותו אם אפשר לצרף גם את הדוד משה – לאחר שכולם כבר היו על הרכב העלינו גם את הדוד והרכב נסע עם כולנו אל תחנת הרכבת. במקום ראינו רכבת משא כשחיילים רוסים עומדים ושומרים במקום ויהודים שאותם הכרנו, גם הם הגיעו ומעבירים את הציוד שלהם לרכבת. גם אנחנו, כל משפחות מלניק עלינו על הרכבת כולל הדוד משה. בשעות אחר הצהרים אפשרו לנו הרוסים לשלוח את אחד האנשים לקנות אוכל לכל היתר.

מאחר וכולם היו בעלי משפחות למעט הדוד משה ומתוך החשש שהרכת עשויה לנסוע בכל רגע הוחלט שהדוד משה ילך להביא אוכל וזאת כדי שאם הרכבת תיסע ראשי המשפחות יישארו עם משפחותיהם. במשך כל אותו זמן לא ידענו מה קרה, אם אח אמי, פישל. תוך ההליכה של הדוד משה בתוך הרכבת הוא ראה מספר קרונות סגורים ואנשים צועקים מתוכם. הוא זיהה את הקול של אחיו, פישל וגם שוחח איתו וכשחזר סיפר לנו את הדבר.

לאחר מספר שעות סגרו עלינו את הדלת והרכבת התחילה לנסוע הרכבת נסעה לכיוון סיביר, כאשר בדרך הייתה חונה מפעם לפעם ואפשרה לנציגי משפחות לרדת ולקנות מזון ולהצטייד במים. בדרך הנסיעה חלק מהקרונות הופרדו והופנו ליעדים שונים, ביניהם גם הקרון שבו היה דודי פישל. אנחנו המשכנו והגענו לסיביר, הורידו אותנו בעיירה ליד נהר והעלו אותנו על ספינת נהרות, איתה הפלגנו ובערב הגענו לכפר. ירדנו מהאונייה והעלו אותנו על עגלות עם סוסים שהביאו אותנו בלילה לכפר בתוך היער.

הכפר היה "קומריצה" – יתוש ברוסית. כל משפחה קיבלה חדר והלכנו לישון, (עד היום אני זוכר את הצרצורים של הצרצרים). היינו במחנה עבודה בשם קומריצה כשנה וחצי כאשר ההורים עבדו ביערות ותפקידם היה לכרות את העצים ולהוריד מהם את הענפים ולגרור אותם בעזרת סוסים אל הנהר ושם היו דוחפים אותם למים ומשם הם ירדו עם הזרם לאורך הנהר, כאשר במרחק של קילומטרים מהנהר הייתה מנסרה ושם היו עוצרים את  העצים ומעבדים אותם לצרכים שונים. הגברים עבדו בכריתת העצים והנשים היו אלה שהיו גוזמות את הענפים ומנקים את העצים כדי לשלוח אותם לנהר. אני ואחי היינו בגנון וגן ולקראת עזיבת המקום התחלתי גם ללכת לבית ספר שהיה בכפר סמוך לאותו מקום.

פרק חמישי: השחרור מסיביר

הערה: התקופה הייתה בזמן מלחמת העולם השנייה, הרוסים ביקשו עזרה ממדינות המערב ואחת הבקשות הייתה: עזרה צבאית. אחד התנאים של המערב היה להקל על האזרחים הפולנים ובתמורה המערב הבטיח עזרה כולל הקמת גדודי צבא.

הממשלה הפולנית הבטיחה להקים גדוד צבא בראשותו של גנרל אנדרס. בתמורה לכך שהרוסים ישחררו את כל התושבים הפולנים שנשלחו לסיביר.

שוחררנו ממחנה העבודה נסענו לעיר מחוז ומשם ברכבת לאוזבקיסטן. הגענו לקולחוז (כפר שיתופי) ושם קיבלנו חדר מגורים והורי נשלחו לעבודות חקלאות במקום. אני ואחי צבי חלינו ואושפזנו בבית חולים. אני שרדתי את המחלה אבל אחי שהיה בן חמש נפטר במקום. כשהיינו במקום מספר חודשים והמשכנו לעיר בשם בוכרה. החיים במקום היו קשים מאוד אמי חלתה בטיפוס ומאחר ולא היו תרופות היא נפטרה בבית החולים.

פרק שישי: המסע לארץ

לאחר זמן מה נודע לאבי שמקימים מוסדות לקליטת ילדים יתומים על מנת לשלוח אותם לארץ ישראל. מכיוון שהיו לי דוד ודודה בארץ החליט אבי לשלוח אותי למוסד ובהמשך גם להגיע לארץ. הייתי במוסד מספר שבועות עד שנאספו מספיק ילדים והסיעו אותנו עם עוד ילדים גם ממקומות אחרים באוטובוסים וברכבות עד לטהרן.

לטהרן הגיעו עוד הרבה ילדים ממקומות שונים, הקימו קבוצות ילדים בגילאים השונים ושיכנו אותנו באוהלים. כל קבוצה באוהל עם מדריך או מדריכה שהגיעו מן הארץ. לקראת הנסיעה לארץ התברר שלא ניתן לנסוע ישירות ולכן העבירון אותנו לקראצ'י (כיום פקיסטן) למספר שבועות ומשם העלו אותנו על אונית סוחר בליווי אוניות מלחמה של הצי הבריטי והפלגנו לכיוון אדן, ים סוף וצפונה לפורט-סעיד שבמצרים.

במקום חיכו לנו חיילים יהודים שהיו בבריגדה והם העלו אותנו על רכבת שנסעה צפונה לישראל. הגענו לארץ ב-18 לפברואר 1943 הרכבת עצרה ברחובות ושם חיכו לנו המון אנשים שקיבלו את פנינו בהמון תפוזים, הרכבת המשיכה לעתלית ושם ירדנו והעבירו אותנו למחנה עתלית. בכניסה למחנה היה הר של תפוזים וכל אחד מאיתנו לקח תפוזים. במקום שוכנו באוהלים, עברנו בדיקות רפואיות ונשארנו שם מספר ימים. המחנה היה מחנה ריכוז של הבריטים ושם נערכו כל הבדיקות וכל הסידורים לקראת המשך השהיה בארץ, כולל בדיקות רפואיות ואחרות.

פרק שביעי: ארץ ישראל

עם הגיענו פרסמו בארץ רשימות של כל הילדים שהגיעו והרבה אנשים הגיעו לראות אותנו כאשר לא ניתן להיכנס למחנה, הכל  מחוץ לגדר. באותם ימים הגיעה גם דודה שלי שהייתה בארץ ושוחחנו בינינו מעבר לגדר. לאחר מספר ימים ולאחר מיונים חילקו אותנו לקבוצות גיל ושלחו אותנו למוסדות שונים בארץ.

אני הגעתי למוסד "אהבה" שליד חיפה ולאחר מספר ימים הועברתי למשק פועלות בחדרה ושם גם ביקר אותי דודי ואשתו שגם הם היו בארץ מאז שהסבא בא איתם. במקום נערכו מיונים נוספים. זכור לי המפגש עם הנירייטה סולד  שהייתה ראש עלית הנוער. ומשם העבירו אותי למוסד בבני ברק שם הייתי גם מספר שבועות והועברתי למוסד בירושלים שהיה ליד בית צעירות מזרחי. במקום ‏התחלנו ללמוד ולאחר פרק זמן הועברתי ללמוד בבית ספר "תחכמוני" בירושלים. בירושלים היינו מספר חודשים עד שהושלם בניית המוסד החדש שהוקם ב"מוצא" המוסד היה מוסד "חינוכי לימודי" בחסות משרד החינוך ושם סיימתי בית ספר עממי. התוכנית הייתה כי יוקם לנו מקום חדש והוא "כפר בתיה" ליד רעננה.

התקופה הייתה 1948 לקראת קבלת העצמאות. הבריטים  עזבו את הארץ ובאותו פרק זמן דודתי טיפלה בהבאת סבי וסבתי לארץ על סמך האישורים שהיו להם בעת שנסעו חזרה לפולניה. הייתה מתיחות בארץ ולקראת קבלת העצמאות במאי 1948 העבירו את כל ילדי המוסד לכפר בתיה. שם עבדנו בגינת ירק וגם למדנו והקבוצה הבוגרת שגם אני  הייתי אחד מהם עברנו אימוני קפ"פ ורובה וזאת כי היינו הבוגרים של המוסד. בעת מלחמת השחרור נלקחנו לקיבוץ "טירת צבי" לעזרה בעבודות המשק מאחר וחלק גדול מחברי הקיבוץ היו מגויסים למלחמה בהיותי בקיבוץ שלחתי מכתב לדודה משא וכתבתי לה איפה אני נמצא ומה אני עושה. קיבלתי תשובה ממנה שסבא חולה מאוד ושאני אבוא דחוף לבקר אותו. נסעתי לדודתי שגרה בתל אביב וכשהגעתי שאלתי אותה מה קרה לסבא ונעניתי "מוישלה, לסבא לא קרה כלום אבל אתה לא תהיה שם בקיבוץ, כבר עברת מספיק בחיים שלך ושם מסוכן ואתה תהיה אצלי". נשארתי אצל דודה משא וכבר לא חזרתי יותר למוסד. הייתי בנוער העובד, עבדתי כמתמחה במזכירות מכנית במוסך דן וגם הייתי בתנועה ספורט "אליצור" באתלטיקה קלה, בימיה ובתזמורת וגם יצאתי לקורס מפרשים של החבל הימי בישראל שהתקיים בטנטורה בקיץ 49.

ב- 1949 הגיע אבי לארץ ועברתי לגור איתו בראשון לציון, עבדתי ברפדות והייתי בנוער העובד והלומד וגם בתזמורת כלי נשיפה.    בקיץ 1950 יצאתי לקורס מכים של האגד"נע שהיה ליד ראשון לציון. במקום הופיע קצין מחיל הים ונתן לנו הרצאה על חיל הים וסיפר גם על כוונה להקים יחידת גד"נע ים. נרשמתי לגד"נע-ים.

בינואר 1951 יצאתי לקורס מכים ולאחריו קורס מפקדי סירות שהתקיימו במשטרת גבעת אולגה. עם סיום הקורס ביולי 1951 הועברנו לקיסריה העתיקה והדרכנו קורס מפקדי סירות של גד"נע ים. בתום הקורס גויסתי לצה"ל והגעתי לחיל הים.

התוכנית הייתה להקים יחידת גד"נע ים בחיל הים. אך מסיבות שונות היחידה לא הוקמה והעבירו את כולנו לשרת על כלי שייט בחיל הים. מאחר ושאיפתי הייתה סירות ולא כלי שייט גדולים ביקשתי לעבור לשייטת 13, הקומנדו הימי. את הקורס הראשון סיימתי כחניך מצטיין ונשלחתי לארצות הברית כאיש צוות להביא משם אוניה לחיל הים- ק' 22 (אח"י נוגה).

יצאתי לקורס קצינים. הדרכתי גם בקורס קצינים בבה"ד 1 ולאחר מכן יצאתי לקורס חובלים מחזור ה'. באותו זמן הכרתי את חנה כוחן שלימים הפכה להיות אשתי. התחתנו ב29 למאי 1957.נולדו לנו 3 ילדים. ב29 למרץ 1961 נולד שמיל (אבא של הילה וגיא). ב23 לפברואר 1964 גלית נולדה וב16 לאוגוסט 1971 עפר נולד לאחר שירות ממושך של כ-10 שנים בשיטת 13 בתפקידי לוחם כצולל, מילאתי מספר תפקידים בחיל הים בהם ראש מדור הדרכת פרט, נציג חיל הים בבית ספר מבואות ים, קצין הביטחון של חיל הים ובמלחמת יום כיפור כראש ענף צי סוחר.

במאי 1973 לאחר מלחמת יום כיפור פרשתי מצה"ל בדרגת סגן אלוף. עבדתי באוניברסיטת תל אביב כ-3 שנים כראש ענף תשלומי שכר. בזמן עבודתי באוניברסיטת תל אביב השלמתי תואר ראשון BA בכלכלה ולאחר מכן המשכתי לתואר שני בלימודי עבודה. עזבתי את האוניברסיטה ופניתי לתחום הביטוח והקמתי את המסלקה של חברות הביטוח וניהלתי אותה כ-20 שנה. בנובמבר 1973 פרשתי לגמלאות.

ב-19 לספטמבר 2000 שמיל התחתן עם טלי וב-4 לינואר 2007 הילה וגיא נולדו. ב-3.6.98  עפר התחתן עם טובי ולהם נולדו: רומי, ב-10 לאפריל 2002 עומרי, ב-8 לספטמבר 2004. רועי, ב-19 לנובמבר 2008. וב-9.11.92 גלית ונתן התחתנו ולהם נולדו: דניאל, ב-13 לאוקטובר 1993. פרי, ב-28 לדצמבר 1995. יותם,ב-2 לינואר 2003

הזוית האישית

הילה פלג: תודה רבה לסבא משה, על הכיף שהיה להיות איתך ולתעד את הסיפור.

משה פלג: נכדתי האהובה, שמחתי לשתף אותך בהיסטוריה המשפחתית כממשיכה בשושלת.

מילון

גד"נע - ים
גדודי נוער ימי

ציטוטים

”לעולם לא להתייאש, ותמיד להמשיך קדימה“

הקשר הרב דורי