מאגר סיפורי מורשת

אני, מדלן, נולדתי בָּבַּיִת (ולא בבית-חולים) להוריי יוסף וסטלה אשרוף  בעיר דופניצה שבבולגריה בדצמבר 1944.

בתקופת העלייה ההמונית לארץ ישראל, מדצמבר 1947 עד מאי 1949 (כלומר במשך 17 חודשים), עלו מבולגריה 40,000 יהודים.

לפני תקופה זו עלו כמה אלפי יהודים וגם לאחר מאי 1949 עד 1952 עלו כמה אלפים נוספים.

לאחר 1952 נותרו בבולגריה כמה מאות יהודים בלבד.

הגענו לארץ ישראל מבולגריה באפריל 1949, כאשר הייתי בת 4 וחצי.

עדיין זכורות לי תמונות מהאנייה בה הגענו: אנייה דחוסה באנשים, בכי של ילדים ותינוקות וריח לא נעים.

הגענו לנמל חיפה, וכאן חיכו לנו בני משפחה שעלו לארץ בשנת 1947. הורי יחד איתי ועם אחי עמדו על הסיפון, והדודים ניסו לזרוק אלינו תפוזים. חלק גדול מהתפוזים נפלו לים, אבל במפגש הייתה שמחה אדירה.

מהנמל הועברנו למעברה של אוהלים ופחונים בקרית-אליהו שבחיפה.

לגן שהיה במעברה סירבתי ללכת . כאשר סבא שלי ישב איתי בגן הסכמתי להישאר.

 הצהרתי שביום בו נעבור לעיר ויהיה לנו בית רגיל, אשאר בגן ללא מלווים וכך היה. הורי מצאו דירת חדר בחיפה, ומאותו רגע הלכתי לגן ליד הבית מבלי לעשות הצגות.

 בגן הילדים בחיפה- שלישית משמאל

נישאתי ליעקב שטורפר, בנם של שרלוטה וארווין שטורפר מבוקובינה.

נולדו לנו 3 בנים (אייל, ליאור וגיל) ו-6 נכדים (רון, שיר, לירי, נדב, אוהד ונטע).

           ששת   נכדיי

  המלחמה ובת-המצווה שלי

מלחמת קדש /סיני מלחמת קדש בשנת 1956, זכורה לי היטב. בביתי נערכו הכנות לחגיגת בת-המצווה שלי, ואז פרצה המלחמה.

במדינה הוכרז מצב חירום: בלילה לא ניתן היה לנסוע בפנסים דולקים, ועל חלונות הבתים הדבקנו ניירות שחורים כדי שתאורת הבתים לא תראה בחוץ. כולנו היינו בחרדה גדולה ופחדנו מהמלחמה.

באחד הלילות התקרבה לחיפה ספינת מלחמה מצרית בשם "אברהים אל אוול". באותו לילה השתלטו

ספינות חיל-הים על הספינה המצרית, וגררו אותה לתוך נמל חיפה.

כל דיירי הבניין עלו לאחר צפירת ההרגעה אל גג הבית על מנת לראות את הספינה המצרית.

בימים אלה של מלחמה בת-המצווה שלי נחוגה בצנעה רבה: רק קרובי משפחה הגיעו לביתנו, ואמי הכינה

את כל הכיבוד.

לאחר שלושים שנות איבה בין ישראל למצרים, הגיע היום המיוחל בו נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים.

היה זה רגע מרגש מאד, רגע לו ייחלנו וציפינו במשך שנים רבות: חותמים על הסכם השלום בין ישראל למצרים, בטקס שהתקיים על מדשאת הבית הלבן, וושינגטון, כז באדר תשל"ט – 26 במרץ 1979.

במשך 40 שנה עבדתי במערכת החינוך, תחילה כמורה ואחר-כך כמנהלת בית-ספר.

העבודה עם התלמידים הייתה בעיניי כשליחות. הרגשתי מחויבות לחברה ולתלמידים.

המקצועות העיקריים אותו לימדתי היו מדעים ומתמטיקה.

במהלך השנים חיפשתי דרכים שונות להוראת המתמטיקה, דרך להקל על התלמידים בלימוד המקצוע.

פיתחתי במהלך השנים שיטות להוראת מתמטיקה בכיתות ה'- ו'.

ידעתי שהחומר אשר נלמד בכיתות היסוד מלווה את הילדים כל חייהם, ולכן דאגתי שהתלמידים, ללא יוצא מהכלל, ישלטו במיומנויות היסוד של החשבון.

אני גאה מאוד בהישגים הלימודיים של תלמידי בית-הספר אותו ניהלתי.

בעיקר אני גאה על כך, שהקנינו לתלמידים אסטרטגיות למידה, עסקנו בלמידה חקרנית ובכלים ללמידה עצמית, אשר ילוו אותם כל חייהם כבוגרים.

סיפורה של מדלן שטורפר תועד על ידי הנכדים לירי ואוהד שטורפר במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי בבי"ס "נעמי שמר" בתל-אביב, בשנת הלימודים תשע"ג (2012-3), בהובלתה של הגב' שרה לאוטמן.