מאגר סיפורי מורשת

בראש וראשונה, היותם ציונים. אחר כך, פיטורים המוניים של יהודים מעבודתם ועסקיהם בעקבות עליית הנאצים לשלטון. כוונתם המוצהרת הייתה חלוציות. לכבוש את השממה ולשים מאחוריהם את מקצועות העבר. אבא היה רופא ואימא הייתה בכירה ברשת כלבו. התיישבותם החלוצית הראשונה הייתה בייסוד חבצלת השרון שבפאתי עמק חפר.

בשנת 1933 לאחר שנודע להם על כוונה לייסד מושב של יהודי גרמניה (יקים), עזבו את חבצלת השרון ועברו ללב עמק חפר לייסד מושב עובדים בשם כפר ידידיה במאי 1935. מבין 7 המשפחות הראשונות של מייסדי הכפר הייתי אני התינוק הראשון שנולד להורים ממייסדי הכפר וכך אני מלווה את מושב כפר ידידיה כמעט מאז היווסדו. תנאי הקיום והחיים היו קשים, ללא תחבורה ציבורית. בתים ראשונים בבנייתם – וללא באר מים (מים קיבלנו מכפר חיים, מושב שהיה בן שנה).

הסוכנות היהודית, הגוף המטפל ביישובים חדשים העניק לכל מייסד משק במושב מספר דונמים שווה לכל אחד על בסיס שלושה ענפי חקלאות: מספר קטן מאוד של פרות לחלב (שלוש פרות), לול קטן עם כ-50 עופות ושטח קטן למטעים.

בריכת המים של הכפר נבנתה שנה אחרי ייסוד הכפר ובזה הגענו לעצמאות באספקת מים. בינתיים נוספו לכפר חברים נוספים, ובניהם גם ילדים נוספים בגילי. מלבד מספר ילדים להורים שהגיעו לכפר מאוחר יותר, היינו בגיל שלי שמונה ילדים. מכיוון שמחשבים לא היו (איך אפשר לשרוד ככה ?!), טלפונים לא היו (היה טלפון קווי אחד- במזכירות בכל הכפר), טלוויזיות לא היו, מכוניות לא היו, כבישים לא היו, ולא הייתה אפשרות לקנות צעצועים או משחקים כלשהם. פיתחנו בעצמנו אפשרויות רבות של תעסוקה.

בריכת המים אשר סיפקה את המים לכפר הייתה מתפרצת לעיתים קרובות והמים היו זורמים בתעלה, לכיוון הצרכנייה של היום ואנו הילדים היינו משיטים בתעלה סירות מעץ ומנייר, בתחרות מי יגיע ראשון לקצה התעלה. פעם ביום בשעה ארבע אחר הצהריים היה מגיע אוטובוס מחדרה על הדרך מנקודת חן של היום דרך כפר חיים לכפר ידידיה ליד הצרכנייה של היום. הנהג היה גרשון בית הלחמי מכפר ויתקין ואנחנו הילדים היינו מחכים בשעה ארבע לאוטובוס שיגיע. כאשר ראינו אותו מרחוק היינו קופצים וצועקים: "האוטובוס, האוטובוס". הרבה פעמים קרה שהאוטובוס שקע בחול בדרכו אלינו והאכזבה בקרב הילדים הייתה רבה. מכיוון שמטעים של עצי פרי היו מצומצמים מאוד וכמו כן גם ירקות למיניהם היינו מתגנבים אל עצי פרי מעניינים או ירקות מיוחדים ו"סוחבים" קצת לטעימות. המשחק היה מאוד נחמד, עד לרגע שאני וחבריי "טעמנו" את הפלפל היפה, הקטן והאדום של השכנים שלנו – ואבוי לטעימה הזאת ! שדה הפלפלים הזה היה של פלפל חריף לא ידענו מה

עשות! בער לנו הפה, הפנים האדימו, וצעקנו לעזרה, עד שבא השכן ובמקום לעזור לנו, הכה אותנו מכות הגונות.

לא נשכח זאת !

התקיימה תחרות בין הילדים מי דוחף את הגלגל מרחק יותר רחוק, ומי שהצליח, נכנס לתחרות הגמר

אני אף פעם לא הצלחתי להגיע לגמר…..).הייתה לנו עגלה קטנה בגודל של מריצה גדולה, עם ידית ארוכה

אותה היינו מריצים עם חברים מתחילת המגרש ועד קצהו, כשבתוך העגלה נמצא תמיד אחד החברים שנהנה מהדרך, בדרך כלל לקראת סוף הנסיעה היה נופל מהעגלה לחול. מכיוון שההורים לא קנו לנו צעצועים, כי לא היה

היכן לקנות, בנינו אנו או הורינו את הצעצועים בעצמנו. חומר הגלם הכי נגיש היה עץ. היו לנו הרבה צעצועים מעץ והכול תוצרת בית, כיד הדמיון הטובה עלינו ועל הורינו. אהבת הארץ הייתה חלק נכבד בחיי אבי.

היינו נוסעים יחד ברכבת לראש העין (ראס אל עין השם הערבי שהיה באותה תקופה), בדרום, ועד ראש הנקרה

ראס אל נקורה השם הערבי שהיה באותה תקופה) בצפון. היינו הולכים מרחקים גדולים ברגל וכך הייתי סופג את

רוח הארץ ואת יופייה. אחת העבודות שלא כל-כך אהבתי היה איסוף וניקוי ביצים. עבודה שאהבתי מאוד, הייתה השקיית הפרדס בצלחות או בגומות. בעוד שהילדים שהיו בני רפתנים היו עוזרים בחליבת הפרות, הייתי אני, בתור בין להורים ללא רפת, עוזר בחליבת העיזים.

כל יום שישי לקראת הצהריים היינו אנחנו הילדים באים למחלבה במרכז הכפר שהייתה מקום המפגש העיקרי

אז, עם דלי חלב והיינו בעזרת מכונה מיוחדת הנקראת: ספראטור, מפרידים את החלב לשמנת נקייה וחלב רזה. מ-20 ליטר חלב היה יוצא בערך קילוגרם אחד שמנת.

אחד הדברים הכי מרשימים שספגנו מהורינו היו חגיגות ומסיבות משותפות של כל הכפר בחגים השונים.

את כל החגיגות הללו חיברו הורינו בעבודה עצמית ללא עזרה מבחוץ ואנחנו הילדים היינו עזרה מעשית רבה

מאוד ביצירה הזו.לימים כשהייתי בוגר ריכזתי בכפרי הרבה מאוד מהחגיגות הגדולות של הכפר, ומה שקיבלנו מהורינו, עבר דרכינו אל ילדינו והנחלנו לנכדינו וכך נוצרה מסורת תרבות ארוכת שנים ונהדרת בכפרינו.