מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית גורן אני גימלאית של האוניברסיטה העברית. עבדתי באוניברסיטה העברית בספריה למדעי הטבע ועכשיו אני מתעסקת באומנות במוזאיקה ובפסיפס. יש לי שני אחים, פולה ודני, בעל, שלוש בנות ושנים-עשר נכדים חמודים.

אמי ילידת ורשה, היא נולדה ברחוב הראשי של הגטו. לאימא שלי היו שתי אחיות גדולות, האחות הבכורה דורה והשניה גניה, אח גדול בשם משה, ואחות קטנה שקראו לה הלה. סבתא שלי נפטרה בגיל מאוד צעיר משחפת ומי שגידל את הילדים היתה סבתא שקראו לה פייגע לבית חזן. כיוון שלסבתא היה קשה לגדל את כולם החליטו לשלוח את אימא שלי לבית היתומים של יאנש קורצאק. אימא שלי הייתה חניכה שלו בערך מגיל תשע עד גיל ארבע עשרה. הרבה דברים שהיא למדה שם היא הנחילה לנו והדברים האלה עזרו לה מאוד. בגיל ארבע עשרה היא חזרה לסבתא ועזרה בפרנסה של המשפחה. בגיל שמונה עשרה היא חזרה לבית היתומים כמדריכה ונשארה שם כמעט עד סוף המלחמה. היא הצליחה לעזוב לפני שלקחו אותם למחנות ההשמדה.

אבא שלי הוא גם יליד פולין, הוא נולד בלודג'. בגיל קטן אביו נרצח במלחמת העולם הראשונה והם עברו לוורשה, גם כן לאיזור הגטו, כנראה לא רחוק מאמי. אני חושבת שככה הם הכירו אחד את השני. כשפרצה המלחמה והתנאים התחילו להיות מאוד קשים, סבתי מצד אבא אמרה לו שהוא חייב לברוח. זאת היתה תקופה שעדיין היה מותר לצאת מהגטו והגרמנים עדיין לא סגרו את הגטו לגמרי ואיפשרו למי שרצה לצאת. אבא שלי אירגן קבוצה של נערים שברחו, יחד עם אימא שלי, והם החליטו לברוח לדוד של אמי בעיר ביאליסטוק שעדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים. הם ברחו לביאליסטוק והבינו שהגרמנים משמידים את היהודים והמצב מאוד קשה, אז הם החליטו לחזור לגטו כדי להזהיר את המשפחה ולומר להם לברוח. אמי חזרה לגטו ודיברה אם אחיה ואחיותיה ואמרה להם ללכת אך הם החליטו להישאר ובסופו של דבר כולם ניספו, הם, הילדים שלהם וכל משפחתיהם. נשארה רק דודתי שהחליטה לנסוע לפלסתינה לפני פרוץ המלחמה. גם אחיו של אבי שהיו בעלי משפחות לא רצו לעזוב וכולם ניספו בשואה.

כשההורים שלי ראו שהמשפחה לא מוכנה לעזוב את ורשה הם חזרו לביאליסטוק לדוד של אמי ושם הם חיו לתקופה, עד שהגרמנים הגיעו גם לשם, ואז הם נאלצו לברוח לכיוון מזרח לתוך רוסיה. הרוסים בינתיים קלטו הרבה יהודים שברחו כי הם היו זקוקים לכוח עבודה, מכיוון שנהרגו להם הרבה חיילים במלחמה. הוריי הגיעו לעיר נמל בשם מגניטוגורסק, שם ההורים שלי התפרנסו מעבודות שונות שמצאו. אבי עבד בנמל בתור סבל. שם נולדה גם אחותי הגדולה נדיה בשנת 1941. בשלב יותר מאוחר הגרמנים התקדמו לתוך רוסיה וכבשו אזורים נוספים והורי נאלצו לברוח פנימה לתוך רוסיה ובסופו של דבר הגיעו עד קזחסטן שהיא כבר על הגבול הסיני.

הם הגיעו לעיר הבירה באותם זמנים בשם אלמאטה, שם אני נולדתי בשנת 1944. אין רישום מדויק מתי נולדתי לכן אין לי תעודת לידה. מה שהציל אותנו בקזכסטן היה שאבי עבד במפעל שוקולד, הוא תמיד היה מספר שמי שהבריח שוקולד מהמפעל לשוק השחור או לכל מקום אחר היו תופסים אותו ומענישים אותו כי זה היה אסור, אז אבי היה לוקח את השוקולד ומפורר אותו לפירורים קטנים קטנים ומחביא אותו בכיסים שלו ואז, היה בא הביתה והיינו אוכלים את פירורי השוקולד כי היה רעב גדול ותנאי המחייה היו מאוד קשים..

לקראת סוף המלחמה כל אלה שברחו לתוך רוסיה התארגנו יחד עם הצבא הפולני והגיעו לארץ דרך טהרן ולכן קראו להם ילדי טהרן. ההורים שלי קיבלו איכשהו הודעה מהדודה שלי שגרה בארץ ונוצר הקשר עם ישראל. אז הוריי החליטו שאנחנו חוזרים לוורשה כדי לראות מה נשאר מהבתים, אולי מישהו מהמשפחה שרד ואולי ימצאו מישהו. כשהם חזרו לוורשה הם לא מצאו אף אחד מהמשפחה. הפולנים שהשתלטו על הדירות לאחר שעזבו היהודים איימו לרצוח את מי שיקח את הדירה שלו בחזרה.

לקראת סוף המלחמה הוריי התארגנו עם עוד אנשים והתחילו לאסוף קבוצה גדולה של ילדים יתומים שהוריהם נהרגו. הם אספו את הילדים והגיעו לגרמניה במחנה פליטים שנקרא דורנשטאט. בדורנשטאט התאספו הרבה ילדים יתומים. הם חילקו אותם לקבוצות, אירגנו להם בית ספר ופעילויות חינוכיות. דורשטאט היא עיירה מאוד קטנה בגרמניה ולפני כמה שנים רציתי לחזור לשם לראות את המקום ואיכשהו הצלחנו למצוא את העיירה הזאת ואת המקום בו היה המחנה. זה היה מאוד מרגש. במחנה הפליטים בדורנשטאט חיינו יותר משנה, בתור ילדה לא זכרתי הרבה אבל זה השפיע עלי בהתנהגות ובאופי.

בארץ ישראל האנגלים שלטו ולא אפשרו ליהודים לעלות לארץ, אלא רק במכסה מסוימת. רוב האנשים שעלו לארץ עלו בעלייה לא חוקית. ילדים יכלו לעלות גם בעליית הנוער ומה שנקרא "התגנבו לארץ". אחרי כמה זמן אמי קיבלה הודעה מהארץ מדודה שלי שיש לנו אישור לסרטיפיקט אחד שזה בעצם כרטיס עלייה. מאחר והיה רק כרטיס אחד, אמי אמרה שבמקום מבוגר יעלו שני ילדים. היינו מאוד קטנות, אני הייתי בת פחות משלוש ואחותי הייתה בת פחות משש. לכן, הסכימו שנעלה לאונייה בלי שהיה לי כרטיס נוסף, אז הכרטיס רשום על שם אחותי והיה רשום שם "פלוס אדם אחד" ואפילו לא הופיע השם שלי. את אבי גייסו בינתיים לצבא הרוסי והורי היו צריכים להיפרד מאתנו. אמי החליטה שהיא נשארת בגרמניה ומצילה אותנו. אחותי ואני נעלה לארץ. זכור לי במעורפל שהגענו לעיר הנמל למרסיי שבצרפת כי משם האונייה יצאה לכיוון חיפה. הלכתי לאיבוד. מכיוון שעלינו לבד בלי מבוגר. אימא שלי איתרה על האונייה חייל בריטי שהיה בבריגדה היהודית שנסע לחופשה בארץ. הוא היה קצין בבריגדה ואמי ביקשה ממנו שישמור על שתינו עד שנגיע לנמל חיפה שם דוד שלנו יאסוף אותנו.

אחותי ואני הגענו לארץ בתאריך 1 ביולי 1947, וגרנו אצל דודה שלי שחיה בארץ וגרה בכרמל. מהמרפסת שלה ראו את הנמל. הפרידה מההורים הייתה מאוד קשה אז, כל פעם שהייתי בוכה ורוצה לאימא היו מושיבים אותי במרפסת ואומרים לי: "תסתכלי, הנה תיכף האונייה תבוא עם אימא". הייתי יושבת שם שעות ורואה את האוניות נכנסות לנמל בתקווה שאימא שלי תבוא. בתור ילדה קטנה לא הייתה לי תחושה של זמן לדעת אם הרבה זמן עבר, או מעט, ואימא שלי הגיעה לארץ אחרי כמה חודשים, קרוב לשנה. אני זוכרת שיום אחד דוד שלי בא לגן ואמר לי: "אימא באה" ואז הוא לקח אותי הביתה, ואני נכנסתי וראיתי אישה יפהיפיה עם שיער שחור. הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה לעשות. כבר לא זכרתי לדבר פולנית בגלל שאסרו עלי לדבר פולנית בבית הספר והיא לא ידעה עברית. הייתה לנו בעיה לתקשר. יום אחד היא אמרה לי שהיא רוצה לצאת לקנות משהו ברחוב הרצל, הרחוב הראשי בחיפה, וכיוון שלא יכולנו לתקשר אמרו לי להחזיק לה בשמלה. יצאנו העירה והלכנו כשאני מחזיקה בשמלה ופתאום אני שומעת צעקות מלמעלה. מסתבר שתוך כדי שהלכנו אמי נכנסה לחנות ואני תפסתי שמלה של מישהי אחרת. לא ידעתי שזאת לא אימא שלי, והאישה התחילה לצעוק אז אימא שלי יצאה מהחנות וראתה שהלכתי לאיבוד.

אבי הגיע לארץ אחרי שנתיים – שלוש. בגלל הפרידה הקשה שלי ושל אחותי מההורים לקח זמן רב עד שנוצר הקשר שלנו מחדש. זאת הייתה חוויה קשה וטראומטית מאוד, כי לא הייתה הערכה של זמן וקרו לנו הרבה דברים בתקופה זו. למשל, במחנה הייתה בעיה של אוכל ומאז תמיד חשוב לי שיהיה לי לחם כי אף פעם לא ידענו מתי בפעם הבאה יהיה לנו לחם וההרגשה הזאת נשארה איתי.

במחנה בגרמניה הוריי צילמו כמה תמונות של כל היתומים שהיו שם, ואחרי המלחמה לאחר קום המדינה כשאבי עדיין לא הגיע ארצה אנשים היו באים אלינו מכל העולם לחפש את הילדים שלהם. אנחנו עדיין היינו בקשר עם הילדים מהמחנה שהגיעו לארץ בעליית הנוער אז עזרנו לאנשים לחפש את הילדים שלהם. הייתי בת שש או שבע ויום אחד הגיע מישהי שחיפשה את הבת שלה. אימא שלי פתחה את האלבום והראתה לה את התמונות, האישה הצביעה על התמונה שלי ואמי ענתה לה "לא זאת הבת שלי", אז התחיל ויכוח של מי הבת. אני הייתי בהירת שיער ולאמי היה שיער שחור כמו של עורב, שמעתי את הוויכוח וחשבתי שאני לא דומה לאימא שלי ואולי זאת בכלל לא אימא שלי. אחותי הייתה אז בפניימיה וכשנסענו לבקר אותה שאלתי אותה "נדיה, תגידי לי אם זה נכון או לא נכון?" והיא אמרה שהיא זוכרת שאבא לקח אותה לבית חולים כשאת נולדת ושאבא שלנו הוא בלונדיני.

כשהגעתי לבית ספר בארץ לחצו עלינו לשנות את השמות שלנו לשמות בעברית. אני שיניתי את השם שלי מהשם שאיתו נולדתי, פולה, לשולמית. היום רק המשפחה הקרובה כמו אח שלי, אחותי ובת דודה שלי קוראים לי פולה, אבל כמעט כולם קוראים לי שולמית או בשם החיבה שולה. אני מתחברת לשניהם לפולה ולשולמית.

כשלמדתי בתיכון בשנת 1958 אבא של אנה פראנק הגיע לארץ והחליטו לתת מלגה על שם אנה פראנק לאחד מהתלמידים. בזמנו הלימודים בתיכון היו בתשלום ואני למדתי בלאו בק ובגלל הסיפור שלי הוא בחר לתת לי את המלגה. הבעיה הייתה שהוא הגיע לבית הספר בראשון באפריל וכשבאו לספר לי חשבתי שעבדו עלי ולא באתי לבית ספר ולא פגשתי אותו פנים אל פנים. למחרת כשבאתי לבית ספר עשו לי טקס ונתנו לי את המלגה והעתק של היומן של אנה פראנק עם חתימה של אבא שלה, אוטו פראנק ומכתב אישי ממנו. זה היה מאוד מרגש ועד היום אני מצטערת שלא באתי באותו יום לבית ספר.

במשך הזמן ההורים שלי התחילו לחפש וניסו שוב לראות בכל מיני מקומות עם אולי איכשהו נשאר עוד מישהו מהמשפחה, אך כעבור זמן מה התחלנו להבין שאין לנו עוד משפחה ורק אנחנו נשארנו – הוריי, אני, אחותי, דודי ודודתי, והילדים שלה. כשהייתי קטנה חשבתי שככה אמורה להיות הילדות, ושזה דבר רגיל, אבל כשהיו לי ילדים ונכדים משלי והם הגיעו לגיל שלוש הייתי בהלם ממה שאמי הייתה צריכה לעשות ואיזו החלטה אמיצה וקשה היא קיבלה מהתקופה הקשה שעברנו.

היום כשאתה חושב איך אפשר לשלוח ילדה בגיל שלוש לבד למקום לא נודע אחרי שעברנו תקופה קשה של בריחה ורעב והישרדות, זה דבר שהוא בלתי נתפס ואני שמחה שהילדים שלי והנכדים שלי עוברים ילדות בטוחה וכיפית. אחרי שעברנו לבית משלנו הייתה אווירה נעימה, וכל ילדי השכונה שיחקו ביחד והיו רוב היום בחוץ. אחי דני נולד בארץ בשנת 1951. היינו משפחה מאוד קטנה, ללא סבא או סבתא, אז תמיד קינאתי בילדים שהיו להם סבא וסבתא ללכת אליהם ביום שישי ולבלות איתם. תמיד היינו שונים מאחרים כי "באנו משם" אבל עברנו והתאקלמנו.

לפני כמה שנים נסעתי עם אחי לפולין לכנס של חניכי יאנוש קורצ'אק. הזמינו את כל אלה שהוריהם היו חניכים שלו אז נסענו דני ואני, והחלטנו שניסע גם לחפש קרובי משפחה בביאליסטוק ובוורשה. באחד מימי הכנס לקחו אותנו עם מדריכה לראות את כל הפסלים של יאנוש קורצ'אק ואת מה שנשאר מהגטו. המדריכה הייתה דוברת אנגלית והיה לה שיער שחור ומסיבה מסוימת הייתה לי תחושה לגביה, והיא הזכירה לי קצת את אימא שלי. למחרת אחי ואני הלכנו לחפש בבית הקברות של הגטו אם יש קבר עם שם המשפחה שלנו, ובסופו של דבר מצאנו את הקבר של סבתא שלנו, שרה פוילישר לבית חזן. מאוד התרגשנו, הקבר היה קטן אבל מצאנו אותו. כשחזרנו, לקראת היציאה מבית הקברות פגשנו שוב את המדריכה וסיפרנו לה בשמחה שמצאנו את הקבר של סבתא והיא שמחה בשבילנו ונפרדנו. לא מצאנו שום דבר בבית היתומים של יאנוש ולא הצלחנו לזהות תמונות של אימא כי הן היו מאוד מטושטשות אז החלטנו לנסוע לכיוון ביאליסטוק לראות אם שם יש מידע על משפחתנו. הגענו לביאליסטוק ושם מצאנו רישומים של בעלי הרכוש. אמרו לנו מראש שלא נוכל לקחת שום דבר. אמרתי שאני לא רוצה דבר אלא לדעת אם יש רישום של מישהו מבני המשפחה. הלכנו לעירייה ושמחנו לראות עוד שמות של בני משפחה שלא ידענו שהם קיימים. חזרנו חזרה לוורשה משם היינו אמורים לטוס חזרה לארץ. לפני שעלינו למטוס שמעתי מישהו קורא בשמי, הסתכלתי וראיתי מכרה שעלתה מפולין לארץ וטענה שהיא קרובת משפחה של אימא שלי. היא שאלה אותי מה עשינו בוורשה, עניתי שבאנו לכנס ושאלתי אותה מה היא עשתה בוורשה, והיא ענתה שהיא באה לבקר את אחותה. שאלתי אותה מה אחותה עושה ואז הבנו שהיא בעצם המדריכה שהדריכה אותנו ביום הסיור. זה היה מדהים שנסענו בכול פולין לחפש קרובי משפחה ובסופו של דבר המדריכה שפגשנו ביום הראשון היא קרובת משפחה שלנו. יצרנו אתה שוב פעם קשר והיא פגשה אותנו בארץ ויש לנו קשר משפחתי טוב.

הקצין מהאונייה שמו מיכאל דשא, הוא הפך לסופר ילדים בארץ ואחרי הרבה שנים כשכבר היו לי ילדים משלי הוא פנה לטלוויזיה וביקש לאתר אותנו כי הוא רצה לדעת מה קרה לנו אחרי שהביא אותנו לארץ, בדרך מסוימת מישהו חיבר בינינו ופגשתי אותו והוא סיפר לנו את סיפור העלייה שלנו מהצד שלו, על זה שהיה רק בן עשרים ובכלל לא ידע איך לטפל בילדות קטנות. סיפרתי לו שהזיכרון הראשון שלי הוא של חייל עם כובע של קצין מחזיק אותי על הידיים ונותן לי כל הזמן סוכריות דרז'ה כדי שאפסיק לבכות שאני רוצה את אימא שלי.

הזוית האישית

טליה: מאוד נהניתי לכתוב על סיפור העלייה של סבתי, היה מרתק ואני שמחה שאני משתפת אותו ומעבירה אותו לדורות הבאים.