מאגר סיפורי מורשת

אני שרה אורן סבתא של עומר עמית. נולדתי בשנת 1955 במעברה ברמלה. גדלתי ברמת גן. למדתי תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני ביעוץ חינוכי. עסקתי בהוראה 33 שנים בהרצליה, מתוכן הייתי מורה, יועצת ומנהלת בית ספר. הסיפור שלי הוא על החיים במעברה כפי שסופר לי על ידי הורי.

הורי, סבי וסבתי, שני דודי ואחותי שהייתה בת חצי שנה עלו לארץ בשנת 1950 מבולגריה. בולגריה הייתה המדינה היחידה באירופה  פרט לדנמרק שלא הסגירה יהודים לנאצים, כך שמשפחתי לא חוותה את השואה במלוא עוצמתה. העלייה התבצעה באמצעות אנייה לא גדולה וצפופה עליה היו עולים מבולגריה יוון וטורקיה. על האנייה הם שהו כשלושה שבועות קשים בתנאי מזג אוויר לא פשוטים.

אבי היה רופא ואמי הייתה רואת חשבון. עם עלייתם לארץ הם הועברו למעברה ברמלה. החיים במעברה היו קשים ומאתגרים כל המשפחה גרה באוהל אחד ללא חשמל ומים. אבי ודודי עבדו בקטיף תפוזים ואמי טיפלה באחותי התינוקת. בחורפים הקשים הם התמודדו עם הקור והגשם שדלף לתוך האוהל ובימי השרב החמים הם נאלצו להתמודד עם היתושים והחום הבלתי נסבל. בתוך האוהל ישנה כול המשפחה יחד ללא כול פרטיות. מקלחות ושירותים היו מאולתרים ובמרחק רב מהאוהל. את האוכל בישלו על פרימוס ומים נאלצו להביא ממכליות שהגיעו למעברה אחת לכמה ימים.

אבי עבד בשעות הבוקר בקטיף תפוזים בפרדסים שבסביבה ובשעות הלילה הכין את דודי לבחינות כניסה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. חשוב לציין שהבחינה הייתה בשפה העברית ולכן היה עליהם ללמוד את השפה החדשה בכוחות עצמם. סבי וסבתי תיארו בפני את הציפיה לתוצאות הבחינה של דודי ואת חגיגות השמחה כאשר הגיעה הידיעה שדודי עבר את בחינות הכניסה.

רק בשנים האחרונות במעברה אבי התקבל לעבודה כרופא בבית החולים "סארפן" (כיום "אסף הרופא" בו עובדת היום אמא של עומר) לאחר כשלוש שנים במעברה המשפחה עברה לגור בבית ערבי נטוש ברמלה ומשם עם הולדתי בשנת 1955 עברו לרמת גן.

עם כל הקשיים והתנאים הבלתי אפשריים של מחסור, צפיפות ודוחק הייתה אווירה של שמחה וגאווה על כך שהמשפחה נמצאת ביחד במדינה של העם היהודי. הייתה חשיבות גדולה להיות במדינת ישראל ולהיות חלק מעשי בבניית המדינה הצעירה.

היסטוריה משפחתית – אחותי במדינה הצעירה 

אני הייתי התינוקת ה"צברית" הראשונה במשפחה וכפי שסבתא שלי ליזה אמרה "את הבאת את המזל הטוב למשפחה במדינה החדשה שלנו".

הזוית האישית

עומר: מהסיפור של סבתא למדתי על הדרך שהמשפחה שלי עברה כדי להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים היום. למדתי על אורח החיים של העולים החדשים שעזבו אורח חיים מבוסס ונוח, מקצועות חופשיים וחיי תרבות עשירים והגיעו למדינה חדשה, מדינה של קיבוץ גלויות שקלטה בזמן קצר מאוד המון עולים ונאלצה למצוא פתרונות דיור ותעסוקה. אחד הפתרונות היה לשכן אותם במעברות. במעברת רמלה גרה המשפחה של סבתי שכללה שמונה נפשות, שם הם התגוררו במשך כשלוש שנים למדתי שהחיים במעברה היו קשים מאוד, לא נוחים וללא תנאים בסיסים. עם זאת הידיעה שהם במדינת היהודים בטוחים מאנטישמיות גרמה להם להיות אופטימיים ומלאי תקווה. בעקבות כך למדתי עד עמה החיים שלי נוחים וקלים, ועד כמה אני מלאת הערכה למשפחה שהצליחה לעשות את השינוי הענק בין החיים בדינה כמיעוט ולבין חיים במדינה שלנו בתחושת שייכות וביטחון.

סבתא שרה: אווירה של אושר פנימי ושמחה להיות כל המשפחה יחד גם בתקופות טובות ובתקופות מאתגרות יותר. שמחתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי.