מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי נולדתי בשנת 1950 לבית משפחת רוצ'ייסקי, בבאר שבע. הרץ הוריי ואחיותיי עלו לארץ לאחר מסע נדודים ממזרח אירופה לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה.

הוריי החליטו כי הם רוצים להתיישב בנגב. באר שבע הייתה אז עיר נטושה. אבי השאיר את אמי ואחיותיי אצל אחיו שגר בתל אביב ונסע להתרשם מבאר שבע. בבאר שבע היו בתים שננטשו על ידי ערבים ובחצרות הבתים נשארו כרמים.

אבי מצא בית עם חצר שבה היו נטועים שיחי ענבים (גפנים) שהניבו פרי רב. אבי פחד שעד שיחזור עם משפחתו, הבית ייתפס על ידי משפחה אחרת. אבי שם שלט בחצר ובו כתב: "זהירות מוקשים" חזר לתל אביב ויחד עם משפחתו חזר לבאר שבע. מאז הוא ואימי חיו בבאר שבע.

באותם ימים חיו בבאר שבע מספר מועט של משפחות. אט אט הגיעו תושבים נוספים לבאר שבע והתחילה להתהוות עיר. אני, הייתי התינוקת מספר 11 שנולדה בבית היולדות בבאר שבע.

בטרם הגיעם לארץ, החליטו הוריי שבמדינה עם אקלים חם כמו מדינת ישראל ובפרט הנגב, יהיה ביקוש רב לגלידה, לכן הביאו איתם מכונה ליצור גלידה. המושל הצבאי, הבהיר להם שכיוון שהקדימו אותם ונפתחה כבר חנות גלידה, כאשר העיר תמנה 200 משפחות, יאפשרו להוריי לפתוח חנות גלידה נוספת. בינתיים הוצע להם לפתוח חנות עופות.

הוריי הסכימו. לצורך כך הוריי הקימו לול בחצר ביתנו. אני מאוד אהבתי לשחק עם התרנגולות בלול ומדי פעם הייתי אפילו אוכלת ממזונן. כל הזמן הייתה אמירה בבית עליי: "ציפורל'ה גדלה עם התרנגולות". עד שיום אחד עלתה לי תרנגולת על הראש. אני נורא נבהלתי ואמא שלי מאוד פחדה שכתוצאה מכך יהיו לי כינים ולכן לא לקחה סיכון ועשתה לי קרחת. לאחר התקרית הזאת אימי אמרה לי שמקרה זה עשה רק טוב לשיער.

בשכונה שלי היינו מחולקים ל"שתי קבוצות עיקריות" ילדים שההורים שלהם היו עולים חדשים ממזרח אירופה (חלקם לא דיברו עברית) וילדים שהוריהם נולדו בארץ וכמובן דיברו עברית טובה. אני בתור ילדה מאוד התביישתי בהוריי כי הם נראו לי מאוד גלותיים ומאוד קינאתי בילדים שהוריהם צברים ולהם גם היה סבתא ו/או סבא.

בבאר שבע לא היו אפשרויות להעסקת הילדים לכן היו חיי שכונה מפותחים מאוד. כל פעם שהייתי נוסעת עם אבי לתל אביב הייתי מתפעלת מאוד, וכשהייתי חוזרת הייתי מדוכאת מכך שאין לנו אפילו רמזור אחד ובחנויות למכירת הבגדים אין בובות שמלבישים אותן בחלונות הראווה.

מידי פעם כאשר היינו חוזרים מבית הספר, ראש העיר היה מביט עלינו ואומר: "פעם עוד תהיה אוניברסיטה בבאר שבע" כולם חייכו ולא האמינו, אבל לו היה חזון שהתגשם וכיום כולנו מכירים את "אוניברסיטת בן גוריון" בבאר שבע.

הסיפור של סבתא ציפי הרץ

הזוית האישית

ציפי: את הנכדה הראשונה ואת נתת לי את השם סבתא.

שירה: אני כל כך שמחה שהצטרפת לתכנית הקשר הרב דורי. כל שיעור אני לומדת עלייך ועל המורשת המשפחתית יותר ויותר.