מאגר סיפורי מורשת

כבן לאם ילידת אנגליה' היה לתה מעמד מיוחד בחיי המשפחה. וכשאני אומר 'תה' בהקשר זה – הכוונה כמובן לאותו התה השחור והטוב שמכינים בקומקום מיוחד ומוסיפים לו חלב.

אחד מכלי ההתמודדות שלי עם קשיי הצבא – המאמץ הפיזי, המחסור בשעות השינה והגעגועים הביתה ובכלל לכל מה שנורמלי היה כוס התה. כמובן שבצבא זה לא היה התה מהזן שהורגלתי לו ואי אפשר היה להוסיף חלב, כי גם אם היה – בדרך כלל לא היה – אבל גם במגבלות אלה קירוב הראש אל פני הנוזל המהביל הייתה מעבירה אותי באחת לעולם שכולו טוב, ואני מכוון כמובן לאותו עולם שכולו טוב שדווקא יש ממנו דרכי חזרה – בין אם באמצעות יקיצה מחלום לילה מתוק ובין אם בצעקת מפקד שמחזיר אותך לתלם כלשהו, שאתה אמור להמשיך ולחרוש בו בקוו ישר ובערנות מלאה.

בזמן עמידתי בתור לארוחת צהריים באחד מימי הסדרה הראשונה באולגה, הפעלתי את כל הידע שלי בפיזיקה מבית הספר וגיליתי שבמסטינג אלומיניום תקני אחד יש הרבה יותר מקום לתה מאשר באותה כוס פלסטיק, עבה, ירוקה וממורטת ששלטונות הצבא ייעדו למטרה זו. מאז נהגתי בימים של ייאוש למלא קודם כל את המסטינג הגדול מהשניים בתה, ואת כל הנחתות כפות ההגשה הגדולות של צוות המטבח השתדלתי לקלוט בתוך המסטינג הנותר, הקטן יותר.

וזה עבד: עובדה שכיום, יותר מחמישים שנה אחרי, איני זוכר במיוחד את מנות המזון אבל זוכר גם זוכר במדויק ברמת פירוט של כל מולקולת מים בנפרד את התחושה הטובה, הביטחון והנחמה ששאבתי ממסטינג התה שלי.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 1: מספרים לוחמי פלוגה א' 1966״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

גידי ברסלר תרם סיפור נוסף למאגר, לקריאתו לחצו כאן